כל התורה על רגל אחת

הגמרא במסכת שבת מספרת לנו על נכרי שבא לשמאי על מנת להתגייר, אמר לו 'למדני את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת'.  שמאי שראה בזה זלזול גדול מצד הגוי לבקש ללמוד את כל התורה, שהיא ארוכה מני ים ורחבה מארץ מדה, כשהוא עומד על רגל אחת, דחה אותו על הסף. אותו נכרי לא ויתר והלך עם אותה בקשה להלל.  הלל לא דחה אותו, הלל הצליח להעמיד את העולם על יסוד אחד, רגל אחת, שכוללת את כל העמודים, והיא - 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' או בלשון הגמרא 'דסני  עלך לחברך לא תעביד'.

צריך להבין שמה שהגמרא מספרת לנו זה לא סתם סיפור יפה עם קצת מוסר בסופו.  תשובה כזאת של הלל, שהיה נשיא הדור, היא בגדר פסק הלכה.  הלל פסק לנו מה היא  הנקודה האחת בתורה שכוללת את כל התורה כולה, ולשם חיי תורה וחיי היהודי צריכים להוביל – מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך.

כמה דורות אחריו אמר תנא נוסף את אותו דבר רק במילים אחרות.  התנא הזה היה לא אחר מרבי עקיבא שאמר: 'ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה'.

מי שמכיר קצת את לשון הגמרא יודע ש'כלל גדול' פירושו כלל שכולל את הכל, כל התורה.

כלומר כל התורה על רגל אחת זה 'ואהבת לרעך כמוך'. 

והמצווה הזאת מתייחסת לכל אחד מישראל, לא רק למי שמקורב אלינו, בעל השקפה דומה לשלנו, מתייחס לזרם שלנו, מאותו מוצא שלנו או מצביע לאותה מפלגה כמונו ...

וזה לא דבר קל. להניח תפילין זה קל, להתעטף בטלית זה קל, אבל המצוות שתלויות בלב הן המצוות הקשות.

לראות את הצלם אלקים שבכל אדם, ולהתחבר לכלל ישראל באהבה עזה, לא סתם אהבה, בשביל זה צריך להתייגע ולהתאמץ.   וזה עיקר היהדות.

לכן אמר הלל הזקן לאותו גר את הכלל הזה דווקא.  הוא לא דיבר איתו על שבת, ששקולה כמו כל המצוות או  על תפילין שהם האות בינינו לבין הקב"ה, אלא דווקא על המצוות בין אדם לחברו - אל תעשה לחבר שלך מה שאתה לא אוהב שעושים לך. 

רק תנא קדוש, שכל התורה כולה, שבכתב ושבעל פה, שגורה על פיו, ויודע לסכם ממנה את עיקר התמצית, הוא שיכול להגיד לנו מה העיקר שלה, והוא זה שאמר לנו שאהבת הזולת כוללת את כל התורה בתוכה.

"המתנהג עם חברו באהבה, אחווה, שלום ורעות ומבקש תועלתם ושמח בטובם עליו הכתוב אומר 'ישראל אשר בך אתפאר'.  ונוהג מצווה זו בכל מקום ובכל זמן.  והעובר עליה ולא נזהר בממון חברו לשמרו, כל שכן אם הזיק אותו בממון או צערו בשום דבר לדעת, בטל עשה זה": בטל מצוות עשה (ספר החינוך על מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'). 

לעומת זאת, אם קיים מצוות עשה זו, קיים מצווה חברתית ממדרגה ראשונה, שכוללת בתוכה את כל המצוות, ומביא שלום בחברה, שלום במדינה, שלום בעולם.

התכללות כל הנשמות

תלמידי האר"י ז"ל תמהו מפני מה הוא אומר כל יום וידוי?  האר"י ז"ל היה הרי צדיק גמור, בעל רוח הקודש, נקי לגמרי מיצר הרע וכל תחלואיו, ללא פסיק של טומאה, אפילו מחשבה לא טובה או לא טהורה לא היתה לו, כי מי שמכניס בעצמו טומאה בעולם המחשבה - מסלק ממנו את הקדושה.  האר"י הקדוש היה כמו צינור חלול ושקוף שדרכו האור עובר לעולם, תלמידיו שהכירו בו שהוא כזה תמהו למה הוא צריך להגיד וידוי?  'אשמנו, בגדנו, גזלנו, דברנו דופי, נאפנו…' הוא  צריך להגיד את הדברים האלה?  איפוא יש בו את זה?!

האר"י ז"ל הסביר שהוא כלול מכל נשמות ישראל, ולכן הוא מתוודה בשביל כלל נשמות ישראל.

למעשה כל אחד כלול מכל נשמות ישראל, כללות הנשמות זה השרש לאהבת ישראל, כי כל נשמות ישראל הן חלקים של אותו אחד.  כמו שבכל טיפה מהים נמצא את כל הרכב הים, אם נוציא מיכלים עם מים מהים, המים יהיו כביכול מים מפורדים, אבל למעשה  בכל חלק קטן יש את כל מה שיש בכלל, הכל כללות אחת.  כך כל נשמות ישראל היו  כלולות  באדם  הראשון

בנשמה וגוף אחד.

עניין ההתכללות זה בסיס לקיום של כל דבר, זהו מושג בסיסי מאד בחכמת הקבלה, ומשמעותו היא, כפי שאמרנו, שהכלל בנוי מחלקים ובכל חלק שבכלל יש את כל החלקים כולם.

השרש לזה הוא רוחני.  כל מה שיש בעולמות הרוחניים ובעולם הזה הגשמי הכל מורכב מעשר ספירות, והספירות, כל אחת, כלולה מכל הספירות האחרות.  ספירת חסד, שהיא כנגד אברהם, כוללת בתוכה גם את ספירת גבורה, היא לא רק חסד נקי.  השילוב של גבורה בחסד יוצר מימד נוסף לחסד, 'גבורה שבחסד',  שמשמעותו:  השפעת השפע בצורה מסודרת עפ"י כללים.

זה כשגבורה נכללת בחסד, כשהחסד נכלל בגבורה נוצר 'חסד שבגבורה', שזה עניין של מיתוק הדינים שבגבורה.  כל המידות כלולות זו מזו, כל אחת חייבת להיות כלולה מכולן בשביל שתגיע לשלמות שלה.  אברהם אבינו, למרות שהוא מרכבה למידת החסד, חייב להכיל בתוכו גם את הגבורה, כי ללא התכללות הגבורה בחסד, אין מידת החסד מגיעה לשלימותה.   נתינה (חסד) בלי גבולות היא מזיקה, אין בה שלימות.  לכן אנחנו רואים שהנסיונות שאברהם אבינו עבר הם נסיונות של גבורה, התגברות.   'לך לך מארצך', הציווי הזה מכריח אותו  לעזוב את כל המוכר לו, את ההורים, הבית, הארץ וללכת למקום אחר.   בנסיון אחר הוא צריך לעקוד את הבן שלו.  אדם שלא  יכול להרוג זבוב צריך להרוג את הבן שלו!  למה?  כי אברהם הוא מרכבה למדת החסד, והתיקונים שהוא עובר זה תיקונים למדת החסד שבעולם, ובכדי שמדת החסד תגיע לשיא שלה היא צריכה להכלל גם בגבורה.  הגבורה זה צמצום וגבול, חסד ללא גבולות יכול להזיק בדיוק כמו חוסר שפע. שפע של גשמים, ללא גבול, הופך מבול, שפע של כל דבר ללא איזון הופך אנדרלמוסיה. לכן מוכרח שיהיה גבול לחסד וזה עניין התכללות החסד בגבורה.

ברפואה הסינית אנחנו מכירים את אותו כלל.  הרפואה הסינית  מדברת על שני כוחות הפוכים: יין (YIN) ויאנג (YANG).  היאנג  יכול לגדול, באופן בריא, רק אם היין גדל איתו.  אי אפשר שרק אחד יגדל והשני ישאר למטה, זה יוצר מחלה, זה לא נכון ולא טוב שיסוד אחד מתגבר על היסודות האחרים אלא הכל צריך לגדול ביחד.  רואים את זה בכל דבר, כשמחממים תבשיל ורוצים להוסיף הרבה חום צריך להוסיף ביחד עם האש גם מים, אחרת הוא ישרף.  מצד שני, אם רוצים להוסיף הרבה מים בסיר צריך גם להגדיל את האש כדי שהוא יתבשל.  תמיד הגדילה צריכה להיות ביחד, בהתכללות של כל הפרטים שבכלל, בתוך הפרט הקטן.

ככה זה גם בנשמות ישראל, כל אחד מאיתנו הוא חלק מכלל גדול מאד ויש בתוכו נציגות של כל האחרים.  יש בתוכי את כל עם ישראל,  כל נשמות ישראל, חייב להיות כך, כי אנחנו נשמה אחת.   למה  אנחנו לא מרגישים כך?  האר"י ז"ל מסביר, שאחרי חטא אדם הראשון התחלקה הנשמה הגדולה לששים ריבוא שרשי נשמות שנכנסו לגופים נפרדים, ומהם יצאו תולדות נפרדות.  החיתוך הזה בין הנשמות גרם שכל אחד מאיתנו, כל עוד לא הזדכך ויצא מקליפת החומר והתעלה למדרגה רוחנית יותר עליונה, מרגיש רק את עצמו בתור יחידת חיים ואת השאר הוא מרגיש זרים.  הוא לא מרגיש את החיים שבשני, ההיפך, לפעמים הוא מרגיש את החיים שבשני סותרים את החיים שלו.  בהרבה מקרים אנשים מרגישים שהחיים האמיתיים הם בגבול הזה, ביחידה שנקראת 'אני', ומה שנמצא מחוץ ל'אני' הזה כבר לא נקרא חיים בשבילו.  הוא מבין בשכל שגם ההוא חי, הוא רואה שהוא חי כמוהו, אבל הוא לא מרגיש את זה, למה?  בגלל החיתוך, הניתוק.

בעצם, בשרש, כל הנשמות מאוחדות. האר"י ז"ל מסביר שאם אדם מצליח להזדכך ולעלות לשרש גבוה ברוחניות, מעל לעולם עשיה, מקום ששם לא היה ניתוק בנשמות ישראל, הוא מרגיש אחד עם הכלל.  מרגיש שכל נשמה מישראל היא חלק ממנו, בשמחה ובצער.  אם למישהו אחר צר הוא מרגיש את הכאב שלו ממש כאילו זה היה הכאב שלו עצמו.   הוא לא רק מבין בשכל שכואב לו  אלא חש את זה. כמו שהצדיקים היו מרגישים את כאב הזולת כאילו היה הצער הפרטי שלהם.  

מסופר על הבבא סאלי זצ"ל, שפעם נאלץ להגיד לאחד הפונים אליו שאינו יכול לעזור לו. אותו אחד תמה מאד, הבבא סאלי זצ"ל היה ידוע כמי שעוזר לכל מר נפש ומדוכא, כל מוכה גורל ובעל יסורים מצא מזור אצלו.  מפני מה נפקד גורלו של אותו אדם דווקא?  אמר לו הבבא סאלי שהוא לא מרגיש את הכאב שלו לכן אינו יכול לעזור לו.  מהמקום של חיבור לזולת באהבה עצומה, רק משם יכל לעזור לכולם, לכן כשפעם אחת לא הרגיש מספק את הכאב של הזולת לא יכל לעזור לו.

הרבי מקוברין זצ"ל ביקש שלא יאמרו אחריו שום שבחים בהספד שלו, הדבר היחיד שהתיר להגיד עליו הוא שהיה אוהב ישראל באמת, ושהיה מוכן שינסרו עצים על הראש שלו אם תהיה בזה תועלת לאיזה יהודי.

זה הסוד של הצדיקים, זה מה שעושה מהם צדיקים – אהבת ישראל, החיבור למקום הגבוה שם כולם אחד.

לאדם הפשוט אין את זה,  האדם הפשוט, שעדיין לא עבד על עצמו מספיק, מרגיש רק את החיים שלו, האר"י הקדוש הרגיש את כל ההתכללות ולכן היה אומר וידוי בשביל כל עם ישראל.  

 להרגיש את השני

 "ההבדל בין אדם לבהמה הוא שלבהמה אין הרגש זולתה", כך מביא הרב אשלג ב'ספר ההקדמות' (הקדמה לספר הזהר, ס' ל"ז ל"ח).  בהמה לא מרגישה את זולתה, אדם מרגיש את זולתו, אדם יכול לחוש את הכאב של זולתו, להזדהות עם הצער של חברו, בהתחלה בשכל, אחרי זה גם בלב.   אדם, בניגוד לבהמה, יכול להבין שאם חברו קבל מכה – כואב לו וצריך לתמוך בו, אם חברו רעב צריך להאכיל אותו, אם הוא מצטער - לנחם אותו, אם הוא בודד - לארח לו חברה וכן הלאה.  אדם שהוא אנושי  עושה את הדברים האלה, מי שהוא במדרגת חיה  לא עושה.  חיה לא מתחלקת במה שיש לה, בהמה לא יודעת את הצרכים של הבהמה השניה.   מדרגה של אדם זה ממש לחוש את הכאב של השני, כמו שהאיברים של הגוף מרגישים אחד את השני והם לא יכולים להשאר אדישים.  כשכואבת לנו הבטן כל הגוף מתפתל וזז בנסיון לשחרר את האיבר מהמצוקה שלו. ואותו דבר לכיוון השני כשלחבר יש שמחה לשמוח בשמחתו, כי זה כללות אחת, זה אני,  אין פירוד בין איבר אחד לאיבר השני אלא הכל מקושר.

ומשום כך אומר האר"י ז"ל  שלפני התפילה צריך כל אדם לקבל על עצמו את מצוות 'ואהבת לרעך כמוך': "קודם שהאדם יסדר תפלתו בבית הכנסת, מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', ויכון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות  ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי". (שער הכוונות, חלק א', ע"ב),

אפילו התפילה לא עולה אם אין את ההתכללות עם כל  ישראל.  כי כשאדם אוהב את ישראל הוא נמצא במקום של חיבור הנשמות, למעלה, ואז גם התפילה שלו נמצאת למעלה, באותו מקום.  ואם הוא בפירוד, אז הוא למטה, ואז גם התפילה שלו  נשארת למטה.

אין הדבר תלוי אלא בי

כל עוד אנשים לא מגיעים למדרגת זיכוך אמיתית אז האיברים של הנשמה הכוללת נפרדים. ואז כל אחד יכול לבנות על החרבן של השני ולהרגיש טוב עם זה, בלי להבין שכשהוא כורת בלב מישהו מישראל, הוא פוגע בעצמו.

למה הדבר דומה?  למי שיש לו בעיה באחד האיברים והרופא כורת לו אותו.  מה החכמה לחתוך?  חתכת, אין לך את אותו חלק.  לרפא אותו, לתת לו כח לחזור לחיים, זו חכמה.  כי מי אשם שההוא לא חי,  שההוא עכשיו בנפילה, ההוא עכשיו ברשעות, מי אשם בזה?  אם לאצבע לא מגיעה  אנרגיה הבעיה, בדר"כ, לא נעוצה באצבע עצמה אלא במקום אחר, יותר עליון, יותר גבוה.  לכן ברפואה ההוליסטית הרבה פעמים לא מטפלים במקום עצמו אלא מטפלים בשרש הבעיה, שהוא הרבה פעמים במקום אחר.  לאדם יכול לכאוב הראש אבל שרש הבעיה יכול להיות בקיבה או במעיים, במקרה כזה נטפל במערכת העיכול ולא בראש, הראש הוא סמפטום, רק מעין התראה שמשהו לקוי במערכת וצריך לבדוק מה והיכן.   באופן דומה כשאדם מישראל נמצא בנפילה או במצב לא טוב כלשהו, מה הראיה הנכונה?   הראיה הנכונה היא שאולי אצלי הסתימה?  אולי אני סותם את המעבר של האור אליו, אם אני הייתי פותח אליו או אל כלל ישראל ערוץ של אהבה, במקום לשנוא, אולי הוא היה קם לתחיה.  זו הראיה הנכונה. 

מי שמאשים את הזולת, שהוא לא בסדר, הוא שוטה.  אלא מה צריך לחשוב?  צריך לחשוב שבידי המפתחות לתת לו את מה שהוא לא יודע שהוא צריך לקבל.  מה אני צריך לעשות?  לפתוח את הסכר, לפתוח את המחסומים, זה ילך אליו הוא יקום לתחיה.  זה שהוא מיובש עכשיו זה גם באשמתי.

זו הראיה היחידה שאיתה אפשר לבנות עולם, השאר הורס את העולם.  אנחנו קוראים ורואים את זה כל יום בכל אמצעי התקשורת, אנשים הורסים ונבנים אחד על חשבון השני, אבל אם יהודי נבנה על חשבון חברו – שניהם נופלים, הוא קודח חור בספינה ושניהם טובעים.  לכן הראיה הנכונה היא שאם השני מיובש - אצלי המפתחות להציל אותו.  זה שאני לא רואה את זה, משמע, שעוד לא הגעתי למדרגה של כללות, למדרגה שאני יכול להחיות את האיבר הזה, להחיות את היהודי השני.

לחתוך חלק מהגוף ולזרוק אותו לפח, להגיד: טוב, הוא לא מתפקד, מה אני יעשה איתו?!  מה אני יכול לעשות עם לבלב או כליה שלא מתפקדים?  זה רפואה פרימיטיבית.  מה אנחנו עושים?   אם יש קבוצה שלמה מישראל שבשבילנו הם מוקצה, מה אנחנו עושים בזה?  אנחנו מורידים יד, מורידים רגל מעצמינו.  אדם שפוי יעשה דבר כזה?  זה מה שקורה בעולם הרוחני. אנחנו כורתים אנשים ומחסרים מהקומה שלנו.

כתוב שבעל מום לא קרב אל המזבח, מה שיכול להיות קרב אל המזבח זה רק דבר שלם.  כל העבודה הרוחנית שלנו זה הקרבה, זה כמו קרבן, בעיקר התפילה.  תפילה זה עבודת הקרבנות, שאדם מבטל את הישות שלו, בשביל להתקרב לקב"ה לגלות יחוד של 'אור אין סוף' עליו ולהשרות עליו הארה שלימה. במקום פגום אין הקדושה יכולה לשרות.   ה'צמח צדק' ('דרך מצוותיך) אומר שאדם ששונא אחד מישראל או פוגע בו, בעצם עושה בעצמו מום, ולא יכול להתגלות עליו אור ה'.

 טוב שלי תלוי בטוב של אחרים

הר' אשלג אומר, שבכדי שהחברה תהיה מאושרת כל אחד צריך להגיע להבנה שהטוב שלו תלוי בזה שיהיה טוב לאחרים,  אם לא יהיה טוב לאחרים, גם לו בסופו של דבר, לא יהיה  טוב.  החשיבה הרווחת היא:  מה אכפת לי אם לשכן  יש משכורת או אין משכורת, יש לו אוכל או אין לו אוכל, אני אדאג לעצמי שלי יהיה טוב, אני אעבוד ארוויח כסף ואקנה לעצמי כל מה שאני צריך ורוצה.   זו השקפה מעוותת.

כסף לא שווה טוב, גם אוטו לא שווה טוב, טוב זה אור ה'.  אם יש כסף ואין ברכת ה' שורה בכסף הזה, זה לא שווה כלום.   גם אם יש את כל הרכוש שבעולם, אם אין הארה שלמה מהקב"ה – אין ברכה באותו הדבר.  והארה שלמה לא שורה על בעל מום.  מי שמפריד את עצמו מהזולת, שונא את הזולת, יש לו צרות עין כלפיו, מקנא בו, מרכל עליו – הוא בעל מום.  לכן הצדיקים יודעים שעיקר שלימות העבודה שלהם תלויה באהבת ישראל, בזה מגיעים לשלימות ואפשר להתקרב ולגלות את יחוד ה' עלינו.

הרב אומר, שכשרואים יהודי צריך לחשוב: אה, הנה עוד צלם אלקים.  יכול להיות שהצלם אלקים הזה עדיין לא הגיע לתכלית שלו, הוא עכשיו קצת סוטה מהדרך, אבל זה צלם  אלקים, הוא חי, הוא נושם, צריך להיות איתו חיבור.  הדרך הטובה ביותר לתת לאנשים אחרים מה שאנחנו חווים מבחינה רוחנית זה על ידי אהבה, לא על ידי הטפת מוסר.  

יש אנשים שמסתובבים בעולם  שלשים ארבעים שנה, ואף פעם לא קבלו אהבה אמיתית.

יש אנשים שיש להם חסרון כזה גדול, שבשביל לרפא אותו צריך מהפך שלם.   צריך לדעת שאם אנשים כאלה נכשלים זה כי אין להם מספיק אהבה, אין להם מספיק חסדים שיבנו את הקומה הרוחנית שלהם.

אהבה זה חומר הבניין.  גם ילדים בנויים על אהבה, לא על צעצועים, לא על פלסטיקים, לא על ויטאמינים, על אהבה.   אהבה פשוטה.  זה זורם מהלב, ומי שמונע את זה מזולתו מונע ממנו את הדבר החשוב ביותר.

כל אחד מאיתנו הוא צינור להעביר אהבה וכל מיני שפע לעולם.  אם אנחנו חוסמים את האהבה הזאת לילדים, לבן זוג, למי שלא יהיה,  אנחנו מיבשים אותו, וזה חוזר אלינו בסופו של דבר.  וככה החברה הולכת ומדרדרת, מחוסר אהבה. היום חסר המון המון אהבה, אנשים בוכים וצועקים לאהבה, אנשים חולי בדידות, מיובשים – אין אהבה בעולם.   בשביל שתהיה אהבה צריך לראות את הכללות, לראות שהחלק שלו נמצא אצלי, אם אני חוסם את זה, זה לא בעיה שלו.  וזה עובד גם הפוך, כלומר, איפוא החלקים שלי נמצאים?  אצל כל כלל ישראל, כמו שכולם נמצאים אצלי ואני צריך לתת לכולם את מה שיש אצלי כי זה חלק שלהם, זה מגיע להם, ככה החלקים שלי ממי הם ניזונים?  מכל כלל ישראל.  כך שהפרט לא יכול להתעלות, והחברה לא יכולה להתעלות, אם כל אחד שומר את הכח שלו לעצמו ולא משתף אותו עם הזולת.  אם אתה חוסם את עצמך מה אתה נעשה?  אתה הופך להיות איזו חוליה קטנה ומסכנה, בודדת, שהחיים שלה מוגבלים כמו אמבה ממש.  זה לראות ראיה צרה מאד של העולם, לראות רק את עצמי - את החיים שלי, הפרנסה שלי, הבית שלי, הצרכים והרצונות שלי...  זה  הכי צר שיכול להיות, זה נקרא קליפה, קליפת הרצון לקבל.

כתוב שכל נשמה שיורדת לעולם  הקב"ה שולח איתה את המזונות שלה.   כמו שהוא שולח לציפור ולפיל שביער, כך גם לבן אדם.  ר' עקיבא אומר שהסיבה  שחלק עניים, וחלק עשירים, היא  כדי שיוכלו לתת אלו לאלו ולזכות אלו את אלו בנתינה.  

אלא שכל זה מוסתר מהבריות והעשירים נמצאים בדמיון שממונם הוא שלהם.  באה התורה  ואומרת להם - זה לא שלכם, זה שייך לעניים וזה רק בפיקדון אצלכם.  למה? כדי לנסות אתכם.   אם יבואו אליכם עניים ויבקשו צדקה  ואתם תחשבו - 'אוף, לך תעבוד כבר, מה אתה בא לבקש ממני'  אז התורה אומרת לכם  –לא את שלכם הוא מבקש, את שלו הוא מבקש.  החלק שלו נמצא אצלכם ואתם צריכים לעמוד בנסיון של לתת לו את זה.  אין לנו יותר כסף ממה שאנחנו צריכים בשביל שנקנה בזה וולוו במקום סוסיתא, אלא מה שיש לנו זה בשביל לתת לעני את החלק שלו.   לו יש נסיון של עניות ולנו יש נסיון של עשירות.  וחז"ל אומרים לנו שהנסיון של העשירות יותר קשה.  לא שיותר קשה להיות עשיר מלהיות עני, אלא קשה יותר לעמוד בנסיון של להיות עשיר ולזכור שהכסף זה לא שלך ולא בשבילך מאשר להיות עני ולא להתריס כלפי מעלה.  העשיר צריך מאד להזהר מה הוא עושה עם הכסף שלו, לאן הוא מזרים אותו.  כסף זה כח, כסף זה אור מהקב"ה, הכסף הפך להיות התאווה הכי גדולה של העולם הזה, ויש אנשים שמשתמשים בו למטרות שליליות.  כסף זה שפע מהקב"ה, לכן יש עניין לכבד עשירים, כי החלק שלהם יותר גדול,  יש להם כלים יותר גדולים.  יחד עם זה יש להם נסיון יותר גדול ואחריות יותר גדולה לדעת מה לעשות עם אותו שפע, לתת אותו  למי שזה שייך לו, לדעת שהם כלולים מאחרים.   תשעה חלקים שיש בנו עודפים שייכים לאחרים, זה העניין של ההתכללות, כל עוד שאדם לא מגיע להתכללות הזאת עדיין הוא בעל מום, עדיין הוא חסר ולא יכול לקרב לקדש.

אין אדם רואה נגעי עצמו

כתוב ש'אין אדם רואה  נגעי עצמו' -  אדם לא מוצא חוב לעצמו.  מה פירוש?  כל אדם יש בו דברים טובים ודברים פחות טובים.  את הדברים הטובים הוא רואה  ומתפעל מהם, ואת הדברים השליליים שיש בו הוא מדחיק ומסתיר, עד כדי כך שהוא לא רואה אותם.  הרבה אנשים לא רואים את התכונות השליליות שלהם, רק כשהם מתחילים להתבונן קצת בעצמם, הם מתחילים להבחין כמה דברים  שצריכים תיקון יש בפנים,  והם לא ראו.   זה אחד הדברים הקשים, שאדם לא רואה מה שיש בו.  לא רואה שיש בו קנאה עד אין סוף, אגואיסטיות, גאווה, תאוות, אפילו רוצח יש לפעמים בפנים.   אדם לא מודע  לאיזה שדים יש בתוכו, בשביל זה צריך חוש הכרת הרע.  אדם שעוד לא פיתח את חוש הכרת הרע מכסה על המומים שלו.  

ה'צמח צדק' אומר שמתוך הטבע של אהבת עצמו האדם עושה את הכל שיהיה לו טוב. 

אחד הדברים הראשונים שהוא  עושה, הוא מחסל, לכאורה,  את כל הדברים השליליים שבתוכו, כי איך אדם יכול להסתובב ולחשוב שהוא שלילי, שהוא איזה יצר הרע מהלך על שתיים?  לא, כל אחד רואה את עצמו כטוב, מיישר את כל הגבעות, מוריד את כל הקוצים, הוא בסדר.  

ככה זה אצל המתחילים, מי שרק מתחיל בעבודת ה' לא רואה את ה'ערמות' שיש לו בפנים.   'הצמח צדק' קורא לזה בלשון מליצה 'על כל פשעים תכסה אהבה', שיש לאדם כל כך הרבה אהבה עצמית שזה מכסה על כל הנגעים שלו.  הוא מכיר שיש בו גם קצת רע אבל בדרך כלל הוא בסדר, והעובדה שכשקורה משהו לא טוב,  הוא ישר מאשים את הזולת, אם  אשתו בסביבה עוד יותר טוב אז אפשר לזרוק עליה את הכל, וגם היא עושה ככה לבעל, ואם יש ילדים – זה בכלל  חגיגה.  זו נטיה טבעית באדם, אפילו באדם שעובד על עצמו ומנסה לשנות את הדברים האלו.  איך יודעים איפוא אנחנו עומדים?   המחשבה הראשונה שצצה לנו בראש באופן טבעי ביחס לסיטואציה או אדם מסוימים היא המדד הרוחני שלנו.  צריך להיות מאד מאד ערניים, לתפוס את המחשבות האלה שפורחות בראש ברגע הראשון, כי מיד אחרי זה הסנגורים מתעוררים ומכסים את הכל. 

רוב העולם, מכסים על כל הפשעים עם האהבה העצמית.  וכשבא אדם אחר ורואה את הנגעים שלו ואומר לו 'שמע, אתה לא בסדר בזה' - אוי ואבוי.  ההוא טרח מאד קשה לכסות את זה, ופתאום בא מישהו אחר 'הופס' מוציא את השמיכה ומגלה הכל - אתה שקרן, אתה כעסן ואתה גאוותן …אוי ואבוי. 

מראים לנו, ביחוד בן או בת הזוג, מראים לאדם את הדברים האלה.  בשביל זה מתחתנים, ד"א, כדי שאחד יראה לשני, אבל לא צריך לעשות את זה באופן פעיל, צריך שהראי יפעל באופן אוטומאטי לא באופן גלוי.  ממילא, כשחיים עם מישהו קרוב אז הוא מגלה לך את הדברים ששמת בקרן זוית ונעלת על מסגר ובריח.   וזה שנוא על האדם שחושפים את צפונותיו הלא טהורות, ביחוד כשזה לא בא מלב נקי.  כשאדם מוכיח מישהו אחר הוא חייב להיות שלם באותה מידה.  אם פלוני מעיר לאלמוני שיש לו  גאווה והוא עצמו לוקה מאד במידה זו - זה לא עובד.  זה לא נכנס לשום מקום, זה רק יוצר מריבות.  אדם כזה אסור לו להוכיח אף אחד בנושא הגאווה, אדם יכול להוכיח רק אם הוא  שלם באותה מדה. 

איך עומדים בזה, זה הרי מפריע לנו?  הפתרון, אומר 'הצמח צדק', הוא שאתה צריך לאהוב אותו כל כך, שמרב האהבה לא תראה את הפשעים שלו.   כמו אמא שכל כך אוהבת את הבן שלה עד שמרב האהבה היא כמעט לא רואה את הפגמים שלו.  למעשה היא כן רואה אותם אבל זה נראה בעיניה כלום.  כשאוהבים מישהו מאד מאד, מחפשים רק להצדיק  אותו, רק לראות  איפה שהוא טוב ובסדר, לא מחפשים  לראות שהוא לא בסדר.  זו מדרגת האהבה שהלל הזקן אמר לאותו גר שצריך להגיע אליה  – 'דעלך סני לחברך לא תעביד'.  שכל כך תאהב כל בן אדם מישראל שתקיים בו 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' גם בעניין הזה שלא תראה בו את הדברים השליליים, כמו שאתה לא אוהב שאחרים מסתכלים עליך בעין רעה.

זו היתה דרכו של  ר' לוי יצחק מברדיטשוב, שנקרא 'סנגורן של ישראל'. ר' לוי יצחק היה מלמד תדיר כף זכות על עם ישראל, ומחפש תמיד את הנקודה הטובה בכל אחד, גם במקרים מאד לא מסתברים.  פעם ראה מישהו  שעוד לא גמר את התפילה וכבר עם התפילין התחיל להתעסק עם העגלה, למשוח את הגלגלים בשמן ולרתום את הסוסים.   מה אומר אדם מן הישוב שיש בו יראת שמיים?  קצת כבוד לתפילין, הרי אסור להסיח את הדעת מן התפילין, תמתין עוד שתי דקות תוריד את התפילין ואז תתפנה לעיסוקיך.  מה ר' לוי  יצחק מברדיטשוב אמר?  'תראה  רבונו  של  עולם  את  היהודי  הזה, אפילו

בזמן שהוא עסוק בענייניו הוא מניח תפילין'.

איזו הסתכלות! זו אהבת ישראל.  ר' לוי יצחק מברדיטשוב מצא בכל דבר את  נקודת הזכות, לא את נקודת החובה.  והאמת היא שבכל דבר יש את זה ואת זה, השאלה על מה מסתכלים.  אם אתה אדם שלילי, שונא בטבעך, תראה אצל כולם מה לא בסדר אצלם.  קשה למצוא מה לא בסדר?  קל מאד למצוא מה לא בסדר, העניין הוא למצוא מה כן בסדר.  להתבונן בזה, להגדיל את זה, להגדיל את זה , עד שכל שאר הדברים יהיו קטנים ליד זה - ואין אחד בישראל שאין בו משהו חיובי אחד לפחות.

קצת מן האור דוחה הרבה מן החושך

לתפוס את הנקודה הטובה ולהגדיל אותה.  באת הביתה והבית הפוך, אשתך עם פרצוף חמוץ, הילדים בוכים - הכל שלילי...   יש משהו אחד טוב שאתה יכול למצוא?  תפרק את כל הערימות, תמצא משהו אחד טוב, ופתאום כל שאר הדברים נעלמים כאילו לא היו.  למה? כי התרכזת בנקודה הטובה.

וזה נקרא לזכות את השני. 

לפעמים מרב היסורים אדם לא רואה שיש בו משהו טוב וכשאתה מוצא בו משהו טוב אתה מחייה אותו, אתה נותן לו כח להתאמץ.  זו היתה האומנות של אהרן הכהן.  כשאהרן הכהן היה שומע שאדם נכשל במשהו, היה מזדמן לו בדרך למחרת היום ואומר לו:  'איזה דברים טובים שמעתי עליך, איזה שם טוב יש לך', הוא לא היה מדבר איתו על הבעיה בכלל אלא על דברים טובים שהוא עשה.  ואת המשהו הטוב הזה היה מפאר לכזאת גדלות עד שאותו אדם היה רוצה להצדיק את הרושם הטוב הזה, והיה עושה תשובה מיד. 

לראות את  הנקודה הטובה זה דבר גדול!    וזה עובד מצוין גם בחינוך ילדים.  אם, לשם הדוגמא, יש לילד נטייה לשקר, השיטה היא לא 'לתפוס אותו על חם' ואח"כ 'לתת לו בראש'. הפוך, לנסות להעלים עין כמה שיותר,  וכשפעם  אחת יאמר את האמת לרומם את זה, לעשות מסיבה, להגדיל את החשיבות של מדת האמת.  לומר לו 'איך אני מתגאה שהתגברת על הרצון שלך לשקר ואמרת אמת, זו מדה כל כך חשובה'. לספר סיפורים על צדיקים שדבקו במדה הזאת, אפשר אפילו לתת איזו מתנה קטנה - הילד לא ישקר יותר.  אחרי שכל החיים שיקר אם פעם אחת יגדילו בעיניו מספיק את החשיבות של מדת האמת זה ייתן לו את הכח לתקן, לעשות תשובה על הכל. 

וזה נכון לא רק עם הילדים, זה נכון עם הבן זוג, עם השכנים, עם החברים, עם כל בן אדם.  לתפוס את החיובי ולהגדיל אותו.  כי חיובי יש אצל כל אחד, השאלה היא מאיזה נקודה אנחנו באים, מה  אנחנו רוצים לראות.  כשיש לנו איזה צד של קנאה שנאה או תחרות עם מישהו, אפילו בפינה סמויה וחבויה שבלב אז בתת מודע אנחנו רוצים לראות את הפגמים. יוצא שהבעיה  האמיתית היא לא באדם שבו אנחנו מוצאים מום אלא בנו, אנחנו רואים בו מום כי משהו לא מתוקן בנו רוצה לראות בו את המום. 

קבלה פה אל פה

תורתו של בעל 'הסולם' מדברת על תיקון חברתי, מימוש חברתי של הצו 'ואהבת לרעך כמוך'.   תורת הר' אשלג, בעל 'הסולם', גילתה בעולם אור חדש.   אור חדש שלא הובא מדעתו הענקית מני ים של 'בעל הסולם' אלא כמו שהוא מעיד בספר 'מתן תורה' (מאמר 'גילוי טפח וכיסוי טפחיים') שהכל 'קבלה' מפי רבו: "וידעו המעיינים בקונטרסים אלו שדעתי להדפיסם במשך השנה" (את הספר 'מתן תורה', שבו הוא כותב על כל העניין של 'ואהבת לרעך כמוך', הוא הוציא בהתחלה בתור מאמרים שחשב לפרסם  בעיתונים בארץ)  "אשר כולם המה חדשות אשר אינן מובאות בטהרה ובתכנן המדויק בשום ספר מהקודמים אותי, ואני קבלתי אותם פה אל פה  ממורי ז"ל".

'פה אל פה' פירושו 'קבלה' שעוברת בדיוק נמרץ מרב מקובל לתלמיד מקבל.   בעל 'הסולם' מדגיש, שכל מה שהוא כתב  בספר 'מתן תורה', הוא קבל מפי רבו.   'קבלה' פירושו שרבו קבל מרבו, שקבל מרבו, וכן הלאה עד משה רבינו. כמו שהמשנה מפרשת לנו את סדר ה'קבלה' וה'מסירה' ממשה רבינו והלאה לדורות: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה וגו''' (אבות א', א').  בכל דור יש רק אחד ש'מקבל', ואומר לנו הר' אשלג "אני קבלתי אותם פה אל פה ממורי ז"ל המוסמך לדבר, דהיינו שגם הוא קבל מרבותיו פה אל פה וכו' " .         

 אחרית הימים

לצורך הדור האחרון התגלה אור חדש בעולם.    'אחרית הימים' זה הזמן שבו צריכים להתגלות כל התיקונים כדי להביא את העולם לשלימות.  אחד התיקונים העיקריים והחשובים זה התיקון החברתי.  אי אפשר שימשיכו לחיות אותו דבר באחרית הימים.  הדור האחרון, יצטרך לחיות בסדר חברתי שונה.  הר' אשלג גילה לנו את סוד החיים האלה, את צורת החיים של הדור האחרון.  הוא שרטט את צורת החיים של החברה ותאר איך היא צריכה להתנהג, איך היא צריכה לחיות.

אנשים מנסים לתקן את החברה בכל מיני צורות מצחיקות ומגוחכות, ולרוב זה בשיטת 'כיבוי שריפות'.  לדוגמא, יש בעיה של נשים מוכות בחברה אז בונים להם מקלטים.  כלומר, לא פותרים את שורש הבעיה אלא מנסים להתמודד עם הסימפטומים.  יש בעיה של לקיחת שוחד במוסדות הממשלה והמערכת המשפטית מגדילים את הקנס על זה.  אבל זה לא עובד.  אם השרש רקוב כל הצמח לא עולה יפה, והשרש של החברה זה הרצון לקבל לעצמו, האגואיסטיות.  שם זה רקוב, אי אפשר לעבוד על בסיס רקוב. 

תיקון החברה זה בניין העולם והר' אשלג התעסק בזה, הוא נתן תורה שמתאימה לכל בני העולם על הבסיס הזה של 'ואהבת לרעך כמוך'. שזה התיקון החברתי הכי שרשי, בסיסי ועמוק.  תיקון שמקיף את הכל, והוא מופיע בצורה יותר מפורטת בספר 'מתן תורה' (ניתן לרכוש דרך האתר או החנות שלנו).

מי היה בעל ה'סולם'

כשנפטר האר"י הקדוש אמר לתלמידיו שיחזור אליהם פעם נוספת אבל לא באותה צורה.  ארבע מאות שנה אח"כ העיד על עצמו המקובל האלקי, הר' הקדוש, ר' יהודה לייב אשלג שאינו יודע בזכות מה זכה שהתעברה בו נשמת האר"י הקדוש: "ותדע נאמנה שעדיין לא היה מזמן האר"י ז"ל עד היום הזה מי שיבין את שיטת האר"י  ז"ל על שרשו וכו' והנה ברצון עליון זכיתי לעיבור נשמת האר"י ז"ל וכו, ברצון עליון שנשגב גם ממני עצמי, למה נבחרתי אנכי לנשמה נפלאה זו, שלא זכה בה אדם מעת פטירתו עד היום, ולא אוכל להאריך בעניין זה מפני שאין דרכי בזה לדבר בנפלאות".  (מכתב משנת תרפ"ז). 

תלמידו הבכיר של הר' אשלג, הר' יהודה צבי ברנדויין זצ"ל (האדמו"ר מסטרטין) אמר, שכל השבחים והמעלות  שמהרח"ו  (ר' חיים ויטאל) מנה באר"י הקדוש, הוא יכול למנות בר' אשלג.  מי שקרא ולמד מה שר' חיים ויטאל אמר על האר"י הקדוש יודע שאלו דברים נשגבים. 

הר' ברנדויין אמר, שעד לפני חמישים שנה התהלך בינינו איש אלקים ממש, שכל דבריו  נאמרו ברוח הקודש.    היום הדור התחיל להבין קמעא קמעא מי זה הר' אשלג.  בעל 'חידושי הרי"ם' אמר: "בכל דור יותר מאוחר נותנים מן השמים מנהיג יותר גדול, כי כפי מה שהדור גרוע יותר נצרך לאיש גדול יותר שיוכל להגביהו.  כמו חולה שהנהו יותר מסוכן ונחוץ לו רופא היותר מומחה".

תורתו של 'בעל הסולם' מתחילה להאיר יותר ויותר ואשרי מי שמתחבר אליה, כי זו תורה של אחרית הימים.  ממש תורה של הדור האחרון, שכוללת בתוכה את כל ענייני התורה האחרים, כמו סיכום של ששת אלפים שנה של תורה.  תורתו של הר' אשלג מהווה מעבר מהעולם כמו שהוא עד היום אל עולם חדש.  רואים שהעולם  משתנה, העולם מקבל צורה חדשה, זה לא אותו עולם.  התורה, שהיא נצחית, מתלבשת בכל דור ודור בכלים חדשים, וצריך שבכל דור יבוא חכם אמיתי ויפרש לנו את התורה ויסביר לנו את כל מה שקורה בעולם על פי התורה. בדר"כ נשמות כאלה באות לעולם טרם זמנן.  הנשמות הגדולות שהאירו את העולם בתורה תמיד באו טרם זמנן.  את האר"י ז"ל, בזמנו, לא הכירו כמעט.  תורתו, היום,  הרבה יותר מפורסמת מאשר היתה בזמנו.  את הרמח"ל, שהיה מיד אחריו, רדפו, השמיצו, והחרימו.  היום אנחנו יודעים שהוא היה כמעט במדרגת תנא.  זה לא יאומן, בשנים האחרונות מתפרסמים עוד ועוד ספרים שלו, ומתגלה שהיה אדם שחי לפני ארבע מאות שנה בערך ושהיו לו גילויים כמעט כמו לר' שמעון בר יוחאי.  אבל בדורו מי ידע עליו בכלל, מי הכיר את גדולתו?!

כמה דורות אחר כך גילה הגאון ר' אליהו מוילנא מי היה הרמח"ל.  הוא אמר שאם הרמח"ל היה חי בדורו, היה הולך אליו ברגל ללמוד תורה מפיהו. 

הרמח"ל הביא לעולם אור עצום, אור של תורת הקבלה, שהעולם עדיין לא היה מוכן לספוג אז. 

ל'בעל שם טוב' גם היו מתנגדים.  ה'מתנגדים' לא היו אנשים שלא הבינו מימינם ומשמאלם בתורה, הם היו ענקים בתורה, אנשים משכמם ומעלה, גדולי דור, אז איך קרה דבר כזה שהתנגדו לו?  מאותה סיבה, כי התורה שלו היתה טרם זמנו, היתה חידוש.

'בעל הסולם' מסביר שהקב"ה שולח את האמת  לפני  שצריך אותה ממש בפועל.  קודם יורד לעולם צדיק שמכין את הדור לקראתה.  סביב אותו צדיק מסתופפים כמה יחידי סגולה, שסופגים ממנו את האמת הזאת, כמו שהיה עם ר' שמעון בר יוחאי, עם האר"י הקדוש, עם הרמח"ל, עם הבעל שם טוב וכו', ומהם, בדרך כלל מהדור השני, מתחילה האמת להיות נפוצה החוצה. 

הכלל, אומר הר' אשלג, שתמיד לפני שהקב"ה מביא משהו לעולם הוא נותן דוגמא ממנו כבר בהווה.   כל הנהגה אמיתית, הקב"ה מכין דוגמא ממנה בהווה.  אז תמיד הצדיק, שמגיע להכשיר את הקרקע לקראת אותה אמת מגיע טרם זמנו וקשה לו.  קשה לו בדור שלו, כי אין מי שיקבל ויבין את החכמה שלו.  רק בדור אחרי שהגוף שלו מסתלק, כשרק התורה שלו נשארת, אז אפשר לאט לאט להתחיל לקבל ממנה.  ככה זה בדברים רוחניים אמיתיים, בזמן נתינתן אין מי שיקבל  אותם, רק אחרי תקופה, כשהכלים הולכים ומזדככים ומשתנים והצינורות נפתחים, אז אפשר שהתורה תתחיל לחדור לאט לאט.

התורה של הדור האחרון גם כן ניתנה, אבל עד עכשיו לא היו לנו כלים לקבל אותה בשלימות, ולאט לאט, עם התפתחות הכלים המתאימים, מתחילים לגלות אותה.  זו תורתו של 'בעל הסולם', שהכין את הדור לחיים שיהיו באחרית הימים, צורת חיים שונה לגמרי ממה שאנחנו חיים היום.  תורתו סובבת סביב שני עניינים עיקריים:  לימוד הקבלה ותיקון החברה.  שניהם דברים שאנחנו צריכים בשביל להגיע לתיקון השלם שלנו.

הר' אשלג הראה שבכדי להבין מה זה חיים מסודרים בין אדם לחברו, מה זה 'ואהבת לרעך כמוך', צריך ללכת באותם צינורות שבהם משתלשלים העולמות העליונים מלמעלה למטה.  רק מי שלומד את זה, ועוסק בזה, מבין שזה הכל אחד.  לא יכול להיות שזה שני דברים, חכמה אלקית צריכה להתגשם גם בתוך חיי החברה.  המושג 'ואהבת לרעך כמוך' זה הציר המרכזי שכל התורה כולה סובבת סביבו ו'בעל הסולם', קושר את זה מאד לחכמת הקבלה כי מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' זו לא מצווה שבאה רק כדי לסדר את תנאי החיים בחברה, אלא מצווה שמי שמגיע לקיום שלה בשלמות מגיע בעצם לתכלית הבריאה, תכלית כל התורה והמצוות.  כל הקיום של האדם סובב סביב הנקודה הזאת, של 'ואהבת לרעך כמוך'.  'בעל הסולם' מסביר שעניין אהבת הזולת זה תיקון שלם.  תיקון של האדם, תיקון של העולם, ממש התכלית שלשמה באנו לעולם.  המשנה שלו סדורה בספר 'מתן תורה'.  זה ספר קטן בבחינת 'מעט המחזיק את המרובה', שצריך להיות ספר כיס אצל כל אדם שחי בדורות האלה.  צריך לדעת את הספר הזה, ממש לחקוק אות בעצמות.  הדברים שכתובים שם מרוממים את הנפש.  הר' אשלג מעיד שהוא מביא שם חידושים שלא נכתבו באף ספר קודם בצורה כזאת, חידושים לדור האחרון.  ורואים את זה, זה תורה שמקובלת על כל הלבבות, זה תיקון העולם כולו. 

מה זה 'ואהבת לרעך כמוך'

'ואהבת לרעך כמוך' זה לא רק עניין רגשי, זה לא רק דיבורים יפים או מחשבות טובות.  אלא יש לזה הרבה תכלס, המשמעות של המצווה היא שכל יהודי ידאג לכל יהודי אחר כמו שהוא דואג לעצמו.  שימלא את הצרכים והחסרונות של הזולת כמו שהוא דואג למלא את שלו – זה נקרא אהבה.  אהבה נבחנת במעשים, לא בדיבורים בעלמא או אידיאלים.  מחשבות ודיבורים עוזרים לאהבה אבל העיקר זה כשאדם דואג בפועל לצרכי חברו.   כשאדם אומר למישהו שהוא אוהב אותו אבל כשהוא צריך אותו הוא לא שם, אז זה לא נקרא אהבה.   אהבה מתבטאת בזה שאתה מוכן למלא את חסרון האהוב, שאתה נותן לו מה שחביב עליך.  יש לך משהו והוא צריך גם כן את אותו דבר, שניכם צריכים באותה מידה, אתה נותן לו מה שאתה צריך לעצמך, מוותר על מה שאתה רוצה ומשתוקק אליו, בשביל השני – זה נקרא אהבה.  כל ההגדרות האחרות של אהבה זה לא נקרא אהבה, זה דמיונות.  כשאומרים שאוהבים שוקולד, זה לא שבאמת אוהבים את השוקולד, אלא שהשוקולד מהנה אותנו, אנחנו אוהבים לקבל אותו.  כלומר, אנחנו אוהבים את עצמינו ואנחנו נהנים לקבל שוקולד.  אהבת השני זה דווקא לחשוב עליו, וזה נמדד במעשים.

הר' אשלג מוכיח בספרו 'מתן תורה'  שהתורה דורשת מכל יהודי לדאוג לכל מחסור שיש לכל אחד מישראל עד תומו, בדיוק כמו שהוא דואג לעצמו.   אתה עובד בשביל שיהיה לך אוכל – אז אתה צריך לדאוג שלכולם יהיה אוכל, שלכולם את תהיה רמת חיים שווה פחות או יותר. מבחינה רגשית אם לשני יש דאגה מסוימת אתה צריך לדאוג יחד איתו.  אם בן של מישהי משרת בלבנון והיא דואגת אז צריך להשתתף בדאגה שלה.  ובאותה מידה  להשתתף בשמחה של השני, למלא את החסרונות של הזולת, לא רק הפיזיים, אלא כל חסרון.  זה לא אהבה מרחוק, זה אהבה שאתה נכנס בתוך החיים של השני ועוזר לו, דואג לו ומרים אותו, כמו שהיית מנסה להרים את עצמך.  יש לך בעיה של דאגה, אתה הולך לפסיכולוג, אז גם לחבר שלך אתה צריך לדאוג לפסיכולוג  שיוכל לפרוק איתו את הבעיה שלו.  זה נקרא אהבת הזולת, לדאוג לצרכי הזולת בדיוק כמו שאתה דואג לעצמך. 

הר' אשלג מוכיח שהתורה דורשת מאיתנו אפילו יותר: "ואם מעט לך זה, אומר לך, שפשטה של המצוה הזאת של אהבת זולתו מחמיר עוד עלינו להקדים צרכי חברינו על צרכי עצמינו, על דרך שכתבו ה'תוספות' בשם הירושלמי (קידושין כ') בהפסוק 'כי טוב לו עמך' האמור לגבי עבד עברי, וזהו לשונם: 'דפעמים שאין לו אלא כר אחד, ואם שוכב עליו בעצמו ואינו נותנו לעבד הרי אינו מקיים 'כי טוב לו עמך', שהוא שוכב על כר והעבד על הארץ.   ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו הרי זו מדת סדום. נמצא, שעל כרחו צריך למסרו לעבדו והאדון עצמו שוכב על הארץ'.

נמצינו למדים אותו הדין גם בכתוב שלנו בשיעור של אהבת זולתו, שהרי גם כאן השווה הכתוב את מילוי צרכי חבירו כמו מילוי צרכי עצמו, כדוגמת 'כי טוב לו עמך' שבעבד עברי.  באופן שגם כאן אם אין לו אלא כסא אחד ולחבירו אין כסא כלל, יוצא הפסק הלכה, שאם הוא יושב עליו ואינו נותנו לחבירו הריהו עובר על מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך', כי אינו ממלא את צרכי חבירו כמו שהוא ממלא את צרכי עצמו.   ואם הוא אינו יושב עליו וגם אינו נותנו לחבירו, הרי זו רשעות כמדת סדום.  אלא שמחויב ליתנו לחברו לשבת עליו והוא עצמו ישב על הארץ או יעמוד.  ומובן מעצמו שכן הדין אמור בכל הצרכים שמצויים לו וחסרים לחבירו " (מתן תורה, מאמר מתן תורה, סעיף ד').

למה שהרב אשלג אומר לנו פה יש השלכות עצומות.  כי כסא זה דבר פשוט אבל מה קורה אם לשני חסר כסף לכסות את המשכנתא או שיש לו מינוס בבנק אם לנו לא היה איך לשלם את המשכנתא היינו הופכים עולמות כדי למצוא לזה פתרון, ופה התורה מחייבת אותי לדאוג לכל אחד מישראל כמו שאני דואג לעצמי, איך אני יכול?  אני עובד יום שלם ובקושי מצליח לכסות את הצרכים של המשפחה שלי, בלי לדבר עוד על החובות, אז איך התורה מחייבת אותי לדאוג עוד לכל עם ישראל בנוסף?!

ולפי ר' עקיבא והלל הזקן מי שמתעלם ממצוה זו מפספס את העיקר ולוקח את הטפל – כלומר, את שאר המצוות.  הלל הזקן אמר ש'ואהבת לרעך כמוך'  זה עיקר התורה, העיקר בתורה זה אהבת הזולת 'ואידך פירושא זיל גמור', השאר זה לימוד ועזרה להגיע לעניין הזה.  לכן, אם עזבת את מצוות אהבת הזולת ולקחת את כל השאר מה עשית?  עזבת את העיקר ולקחת את הטפל, הפכת את הסדר. 

ההתייחסות של העולם למצוות אהבת הזולת היא ההיפך.  מתייחסים אליה כאל מידת חסידות.  כלומר, יש דברים שתורה מצווה על כל אדם לעשות, ויש דברים שרק אם אתה חסיד, אתה בדרגה, אתה עושה אותם.  אלו דברים שהם לפנים משורת הדין, אתה לא חייב לעשות אותם אבל אם אתה עושה אותם אתה נקרא צדיק גדול.  הרבה אנשים מתייחסים למצוות 'ואהבת לרעך כמוך' כמידת חסידות.  מה, לדאוג שלשני יהיה מה שיש לי, איפוא יש ציווי כזה?

הר' אשלג אומר שזה עיקר התורה.   אם השני חסר לו ולך יש ואתה שקט ושאנן יושב בסוכה ומנענע לולב עם אתרוג מהודר כשלשני אין מה לאכול – את עיקר התורה עזבת.  אתה מתעסק עכשיו בפרטים, בשוליים.  אמנם קשה מאד לקרוא לשמירת שבת ולחגים שוליים אבל ככה בפירוש אומר הלל הזקן.  אנחנו צריכים אנשים שיש להם דעת תורה, שהבינו מה זה תורה, שתפסו את כללות התורה וראו מה היא רוצה מאיתנו, כמו הלל הזקן ור' עקיבא, כדי שיוכלו לפסוק  לנו מה עיקר התורה. 

'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל התורה, 'ואידך פירושא זיל גמור'.  'גמור' בארמית זה ללמוד.  אז כל התורה כולה על רגל אחת זה 'ואהבת לרעך כמוך' ושאר הפירושים לתורה – לך תלמד. 

שאר התורה זה פירוש ולימוד איך להגיע למצוות 'ואהבת לרעך כמוך' שהיא עיקר התורה. 

התורה דורשת מאיתנו דבר, שכמו שהחברה מתנהלת היום בלתי אפשרי לחלוטין לקיים אותו.  מי יכול להגיד שהוא עושה את זה היום?  אף אחד.

'בעל הסולם' הביא אור גדול ממרום, שבא לתקן את העיוות הגדול הזה, הוא בא להסביר שיש טעות שקורית הרבה שנים, שעוזבים את עיקר התורה, ותופסים את הטפל.   התכלית, אומר הר' אשלג, היא להדבק בקב"ה המצווה, שהכי מהר מקדמת אותנו לתכלית הזאת היא מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'. 

למה ואיך

צריך להבין למה מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' היא עיקר התורה, למה החשיבות הגדולה של המצווה הזאת?

הכל סובב סביב זה שהבורא הוא טוב ומיטיב , הטוב המוחלט.  טוב המוחלט זה נקרא שהוא נותן לטובים ולרעים, משפיע לכולם שפע כל הזמן, והמטרה שבשבילה הוא ברא את העולם היא להיטיב לנבראיו,  לתת לנבראים מהשפע שלו, מהאור שלו. 

בשביל לקיים את המטרה הזאת הקב"ה ברא בנבראים רצון לקבל את השפע כי אם למישהו אין השתוקקות לקבל משהו הוא לא נהנה.  כמה שיותר נרצה ונשתוקק למשהו יותר נהנה ונתענג כשנקבל אותו, לכן מידת הרצון לקבל שברא בנו מתאימה למידת התענוג שהוא חשב לתת לנו, כי זה תלוי בזה.

כמה תענוג חשב הבורא לתת לנו?  כל אחד יכול לתת טוב לשני כפי מה שיש לו. 

כמה 'עונג' הבורא יכול לתת לנבראים? אין סוף, עונג בלי סוף. 

אנחנו לא מכירים מציאות כזאת, עונג בלי סוף זה מושג שלא קיים במציאות שלנו.  במציאות שלנו כל טוב נגמר, כי אנחנו חיים בעולם של סוף אבל אצל הקב"ה זו מציאות אפשרית.  ולכן הקב"ה ברא בנו מידת רצון לקבל גדולה מאד, בכל אחד ואחד מאיתנו, רצון שבעצם מגיע עד אין סוף.  אנחנו, בשלב הזה של התיקון, יכולים לגלות רק חלק ממנו, חלק מהרצון הזה, לעתיד לבוא בתחיית המתים יתגלה שיעור שלם של הרצון ואז נוכל להתענג במידה שלימה. 

נגדיר את עניין התענוג.  תענוג זה כשאנו מקבלים הארה בכלים הרוחניים שלנו של הרצון לקבל, גם תענוגות גשמיים, זה אותו עניין.  הגדול ביותר שיכול להיות לאדם זה כשהאור האלקי ממלא את הכלי שלו.  זה מקור התענוג, אין תענוג גדול יותר מזה בעולם.  כשיש התגלות אלקית לאדם, אפילו לרגע אחד במשך כל החיים שלו, זה שווה את כל התענוגות שהיה לו כל החיים שלו.  

התגלות אלקית אחת. 

לכן, הבורא רוצה לתת את עצמו לנבראים כי זה שיא התענוג שהנבראים יכולים לקבל, זה התענוג הגדול ביותר.  הר' אשלג אמר שאם אנשים היו יודעים מה זה האור האלקי היו מוכנים שיחתכו להם את הידיים והרגליים רק כדי להרגיש אותו. 

כלומר כדאי לוותר על על העולם הזה וגם לסבול יסורים רק כדי להתקרב עוד קצת לאור של הבורא כי האור של הבורא זה תענוג עילאי בלי סוף.  

ההתקרבות והחיבור לאור של הבורא נקראת השוואת הצורה. כששני דברים רוחניים מקבלים צורה שווה, כלומר רצון שווה, אז הם יכולים להתחבר, זה נקרא השוואת הצורה.  כל עוד שיש משהו מפריד, שונה, בין הנאצל למאציל או בין שני אנשים אפילו, הם לא יכולים להתחבר בשלימות.  כמה שיש יותר דמיון יש יותר חיבור.  דמיון שלם, השוואת הצורה שלימה, נקראת דביקות.  לכן כתוב בתורה שהמטרה שהאדם נברא זה 'ולדבקה בו', הדביקות זה התכלית של כולנו כי היא מקרבת אותנו לתכלית של הבריאה של להנות לנבראיו. 

וכאן בא החידוש של הר' אשלג: הפכיות הצורה בינינו לבין הבורא מרחיקה אותנו מהאור האלקי.  הריחוק הזה הוא היפך מטרת הבריאה, כי מטרת הבריאה היא דווקא לקבל ולהנות מהשפע האלקי ולא להתרחק ממנו.  משום כך כל העבודה של האדם בעולם הזה היא להפך את צורת הקבלה לצורת השפעה.   כי ברגע שזה יקרה,  ברגע שהרצון שלנו יהפוך מרצון לקבל, לרצון להשפיע, מיד באופן אוטומאטי תווצר דביקות בבורא וקבלת כל השפע האלקי.

וזו עבודת חיים.  אם אדם מבין שכל דבר שהוא עושה לעצמו מפריד אותו מהשפע האלקי זו ידיעה מאד מאד חזקה, שהופכת את כל ההויה.  כי מה האדם לא עושה בשביל עצמו?  הכל הוא עושה בשביל עצמו.  אלא ש'בעל הסולם' מסביר שכל עוד שהצורה שלך היא של מקבל אתה הולך נגד עצמך כי אתה דווקא מתרחק ממקור האור והשפע.

לכן השלב הראשון שלנו בעבודה זה להפסיק את התנועה הזאת של מקבל לעצמו, להמנע מקבלה עצמית.

השלב השני הוא להפך את כל הרצונות האלו, שיהיו בעל מנת להשפיע, כמו צורת הבורא.

בקבלה זה נקרא 'מסך'.

ה'מסך' מונע את האור מלהכנס בכלים ומחזיר את האור לשרשו.  הכאת האור על המסך והחזרתו לשרשו יוצרת מה שנקרא 'אור חוזר'.  ה'אור חוזר' זהו כלי חדש לקבלת האור.  לא כלי של רצון לקבל, אלא כלי של רצון להשפיע. 

 ה'אור חוזר' זה תנועה שבאה מצד הנברא, הוא לא רוצה לקבל את האור אז הוא מחזיר אותו לאחוריו.  כל רצון לקבל שיש לנו צריך לא לממש אותו בצורה אוטומאטית אלא לעצור קודם.  למשל, מתחשק לי לאכול סנדוויץ, סטופ, אני לא יכול בפשטות לקחת סנדווץ ולאכול אותו ככה.  יש כמה שלבים שצריך לעשות באמצע.   קודם כל צריך לעצור את התאווה והרצון לאכול את הסנדוויץ ואח"כ לעשות כל מיני פעולות מקדימות כדי שהאור שבאותו אוכל יוכל להתלבש בכלים של קדושה, ואז יהיה תיקון.  אם לא עשיתי את הפעולה הזאת של עצירה, התנגדות, העלאת אור חוזר והלבשה של האור העליון אז אני מושך אורות בתוך כלים של טומאה והאור הזה  נעלם ומסתלק לתוך ה'קליפות'.  ככה נוצרות אצל האדם 'קליפות'.  כל קבלה לעצמו שהאדם מקבל מעבירה אור לרשות הקליפות.  מי שמבין את זה מתחיל מהלך אחר בחיים שלו הוא מתחיל להתבונן על כל דבר שהוא עושה.  הוא מתחיל לשאול את עצמו האם זה בשביל עצמו או האם זה על מנת להשפיע.  אם זה בשביל עצמי – זה מפריד.  כל מה שאדם עושה רק לעצמו בלי שיש בזה נקודה, לפחות, של השפעה או לקב"ה או לזולת נהפך אותו דבר לקליפה.  קליפה זה חומר רוחני שמפריד את הנשמה מ'אור אין סוף'.  הצדיקים, שהם מאד קרובים, מרגישים כל פירוד וכל קליפה שמתלבשת.  מי שהוא מלא בדברים האלה זה לא כל כך משנה לו, קיבל יותר קיבל פחות, זה כבר הכל ממוסך ממילא.  באופן כללי הוא ירגיש לא טוב, ירגיש חסר, לא שלם, בלי שלוות הנפש, בלי שמחה פנימית,  מרוקן ותאב לעוד הארה, עוד הנאה, לא מסופק לעולם. 

מקבל ומשפיע

הצורה בה מסביר הר' אשלג את העבודה היא מאד פשוטה להבנה, היא התכלית של כל המצות.  המצוות, מטרתן להכשיר אותנו להשפיע בכל העניינים, כלומר, לבנות כלים של השפעה שבהם יוכל האור האלקי להכנס.  זה ההבדל בין טומאה לקדושה.  בטומאה האדם מקבל לעצמו, זה כללות כל ענייני הטומאה, שהוא מקבל לעצמו ולא משפיע, ובקדושה האדם מקבל על מנת להשפיע.  הר' אשלג מסביר שקדוש שווה משפיע.  אדם קדוש זה אדם משפיע, מקום קדוש זה מקום שיש לו שפע רוחני לתת, זמן קדוש זה זמן שבו אור מושפע לנבראים.  יש דרגות בקדושה, יש קדוש יותר ויש קדוש פחות.  המקום הקדוש ביותר הוא 'קודש הקדשים' בבית המקדש, הנשמה הקדושה ביותר זה נשמת משיח צדקינו, והזמן הקדוש ביותר הוא יום הכיפורים. 

באותה מידה יש גם הפוך: מקומות טמאים, זמנים של טומאה ואנשים טמאים. 

בעל 'הסולם' הביא לעולם את תורת הדור האחרון.  הוא עשה את התורה מאד פשוטה, כל הסיבוכים של העולם מגיעים בסופו של דבר לנוסחאות מאד מאד פשוטות.  מחשבים, עם כל התחכום שלהם,שהולך ומתפתח מיום ליום, מה שעומד בבסיסם זה שיטה בינארית: 0 ו – 1.    גם תורת היחסיות של  אינשטיין מבוססת על עקרון מאד פשוט, שהכל יחסי.  הכללים הגדולים בנויים על עקרונות פשוטים מאד, וגם הר' אשלג מציג לנו עקרון מאד פשוט: או שאני מפריד את עצמי על ידי קבלה עצמית או שאני משפיע ואני מתחבר. 

הדרך היחידה שאדם יכול להתחבר לאור ולתקן זה להפך את הכלים מהצורה הטבעית שלהם.  אם אדם הולך על פי הטבע שלו,  על פי האינסטינקטים – הוא מתרחק מהתכלית שלו שהיא קבלת השפע האלקי, אלא אדם צריך להיות מודע, עובד, מתייגע 'יגעת ומצאת תאמין'.  מה היגיעה?  להשפיע במקום לקבל לעצמך.  ברגע שיש לך כלים של השפעה – קנית דבקות, באותו רגע.  כלים של קבלה זה טומאה, זה מפריד.   אדם שהוא אגואיסט - מפריד את עצמו מדביקות, מפריד את עצמו מקדושה.  אדם שהוא אלטרואיסט הוא משפיע, הוא נותן לזולת, לא משנה מי זה יהיה אותו אדם, ברגע הנתינה הוא נהפך לדבוק, בתנאי שהנתינה נעשית בצורה הנכונה.  הר' אשלג מלמד אותנו לא להכנס לדמיונות, יש אחד שהנתינה שלו היא מראש עם מחשבה שההוא יסדר לו בתמורה איזו פרוטקציה באיזשהו מקום, יקבל אותו לעבודה או יחזיר לו מתנה כשלו תהיה איזו שמחה, אז הפעולה הזאת לא נקראת נתינה, כי יש לו כוונה של קבלה עצמית בעצם נתינת המתנה, הפעולה הזאת נקראת קבלה לעצמו.  ולפעמים זה יותר גרוע מאחד שמקבל לאור היום, כי זה צביעות, זו קבלה של אינטילגנטים, קבלה של ספקולציות, זה לא נקרא נותן, זה נקרא מקבל, הוא מפריד. ויש אחד שמקבל וכל הקבלה שלו זה על מנת להשפיע.  וזה  'ידע איניש בנפשו', כל אחד צריך לעשות חשבון נפש, לדעת אם הוא בצד המקבלים או בצד הנותנים. 

לכן כל קבלה  שלנו צריכה להיות במטרה להשפיע.  למשל, אם אדם רוצה להתחתן צריך לברר עם עצמו למה הוא רוצה להתחתן.  אם אדם רוצה להתחתן כדי שתהיה מי שתפנק אותו, תדאג לו , תשמח אותו, תבשל לו וכו' והיא מתחתנת מאותן סיבות – היא חולמת על האביר על הסוס הלבן, שידאג לה ויפרנס אותה וישמח אותה ועוד כל מיני חלומות למיניהם משני הצדדים, אז אולי ממש בהתחלה זה יסתדר אבל מיד אחרי זה מה יקרה?  מלחמת המפרץ.  כל אחד מתאכזב מהשני למה הוא לא מממש את הציפיות שלו והחלומות שלו.  סוף סוף חשב שיוכל להגיע למנוחה ולנחלה באופן ממוסד ורשמי, להיות מקבל מהשני את כל הציפיות שלו והנה מה קורה פה?  הצד השני חושב בדיוק אותו דבר לכיוון ההפוך.    כל אחד רואה כמה השני הוא אגואיסטי ולא מתחשב ומתנפץ כל ארמון חלומותיו. 

אדם שמתחתן כי זה רצון הבורא, ורוצה להשכין שכינה בביתו, רוצה לבנות קן של השפעה, של נתינה, של דביקות, עם מטרה כזאת זה נקרא זווג בקדושה.  בצורה כזאת אפשר לקבל את השפע שהבורא נותן, וזה שפע גדול להתחתן, זה שינוי עצום בחיים של האדם, כל מיני דברים טובים משתלשלים מזה, השאלה למה עושים את הדברים. 

מוחא ולבא

הרצון לקבל מתבטא בכמה אופנים אצל האדם, השניים העיקריים הם: מוחא וליבא.  מוחא זה עניין של שכל, רצון לקבל שבשכל, וליבא זה רצון לקבל שבלב.  הרצון לקבל שבשכל מתבטא בזה אדם רוצה לדעת מה הוא יקבל מכל דבר שהוא עושה.  רב האנשים עושים דברים רק כשברורה להם התועלת שהם יפיקו מהם, אפילו אם התועלת היא רחוקה.  אם יגידו להם תעבדו עכשיו שעות נוספות כדי שעוד עשרים שנה תקבלו הרבה כסף מהחברת ביטוח – הם יעבדו.  זה נקרא רצון לקבל של המח. 

החלק של המח מתוקן על ידי אמונה.  אמונה היא דבר שמעל השכל, מעל הדעת, שאדם עושה אפילו אם הוא לא מבין מה הוא עושה ואפילו אם הוא לא בטוח אם תהיה לו תועלת מזה.  זה נקרא אמונה, והאמונה מתחלקת להמון חלקים, יש הרבה פרטים באמונה.  העמוד העיקרי שעליו נסמך האיש היהודי הוא אמונה.  הוא מאמין שהקב"ה משגיח השגחה פרטית בעולם, כלומר שכל צעד שלו מושגח מלמעלה, כל שקל שנופל לכיס שלו זה הכל בהשגחה פרטית, למרות שהוא לא תמיד רואה את זה.  אומרים לו: "עשר תעשר למען תתעשר"  איפוא פה ההגיון?  אם אני נותן מעשר מהכספים שאני מרויח  זה יעשה אותי עשיר?   תראה לי את זה בחוש, לא תמיד רואים את זה בחוש. אמונה.  אמונה זה תרופה לרצון לקבל של השכל,  הדור שלנו השכל שולט בו. 

הרצון לקבל של הלב זה הרצון של האדם להרגיש תענוג בכל דבר שהוא עושה.  אם הוא מרגיש שיש לו איזשהו תענוג באיזה דבר שהוא עושה – הוא יעשה, אם אין לו תענוג במה שהוא עושה כבר לא שווה לו אותה פעולה.  התענוג יכול להיות תענוג מאוחר, יכול לקבל הנאה מהעתיד, מספיק לאדם שידע שבעתיד הוא יהנה.  הוא יכול לעשות דברים שבחיים הוא לא היה עושה אם לא היתה לו הנאה, העיקר שהוא ידע שיהיה לו עונג או סיפוק בעתיד. 

אלו שני מיני הרצונות לקבל שיש לאדם ואת שניהם צריך לתקן, גם את החלק של המח וגם את החלק של הלב. 

התיקון הוא השפעה לזולת.  לתת לזולת מה שאתה רוצה, מה שנותן לך תענוג, לתת אותו בלי לחכות לשום תמורה, להשפיע לזולת, להשפיע לה'. בהתחלה העבודה הזאת קשה מאד. אדם צריך להתרגל למעשים של השפעה, למחשבות של השפעה, לדעת איך להפך את הרצון שלו שיהיה בעל מנת להשפיע.  לעשות מעל השכל והדעת, באמונה שהדרך היחידה להתקרב לאור של הבורא  זה רק על ידי היפוך הרצון לקבל שיהיה בעל מנת להשפיע.  וגם בזה יש חלקים, יש את החלק שבין אדם למקום, כמו הנחת תפילין וציצית.  ויש את החלק שבין אדם לחברו, כמו 'לא תשנא את אחיך בלבבך' וכו'.  שניהם הם רצון הבורא, שניהם משפיעים לו נחת רוח, לא כי הוא צריך את זה, מאיתנו הוא לא צריך כלום, הוא הרי שלם בכל מיני השלימות ואין לו שום חיסרון, אלא דווקא משום הטבע של השפעה של הבורא, משום שהדברים הללו גורמים לשלימות הנפש שלנו, לעילוי וזיכוך הנשמה שלנו, משום כך הם גורמים נחת רוח לבורא יתברך. 

אהבה תולדה של נתינה

החלק שהר' אשלג מדגיש הוא דווקא החלק שבין אדם לחברו.  אהבת הזולת.  הר' אשלג מסביר שאהבת הזולת זה תוצר של השפעה.  זה לא דבר אינסטינקטיבי, כימיה שנוצרת בין אנשים, איזשהו קליק.     אנשים מתייחסים לאהבה כאיזה משהו שאו שיש אותו או שאין אותו.  יש נשים שאומרות 'אני לא אוהבת אותו יותר, פעם אהבתי אותו, עכשיו אני לא אוהבת אותו'.  מה את אומרת על עצמך אם את אומרת שאת לא אוהבת אותו עכשיו?  שאת לא עושה מספיק פעולות של השפעה?  הכלל באהבה הוא שאנחנו אוהבים את מי ואת מה שאנחנו נותנים לו.  רב העולם חושבים ההיפך, את מי אני אוהב?  את מי שנותן לי, אם הוא נותן לי כל הזמן אני אוהב אותו בסוף.    האמת היא שאם אתה משקיע במשהו או מישהו אתה נקשר אליו.  הר' דסלר אומר אפילו אם תשקיע בעציץ, תטפל בו כל יום, תעשב אותו, תגזום אותו, תשקה אותו, תדאג שיהיה לו מספיק שמש, תשקיע בו חצי שנה כבר תקשר אליו. האנרגיה שלך נכנסת בתוכו, ולהפרד ממנו יהיה לך יותר קשה מאשר ביום הראשון שקנית אותו.

אפילו במקרים שההגיון אומר הפוך זה פועל.  אמא שנולד לה תינוק עברה, למעשה, טראומה פיזית קשה מאד  וגם נפשית בהרבה מאד מקרים.  היא באה הביתה והתינוק מעיר אותה כל שעתיים בלילה, לא יכולה לישון יותר משעתיים רצוף, צריכה לקום, להחליף לו טיטול, להניק אותו, להרדים אותו... אז לפי השכל הקר היא צריכה ממש לשנוא את הדבר הזה שכל כך מפריע לנוחות שלה.  הרי כל מה שהיא רוצה עכשיו זה לישון כמה שעות רצוף.   מה צריך לקרות ביניהם?  שנאה.   מה קורה בפועל?  כל יום האהבה גדלה, כל הנקה הקשר מתחזק.  למה?  כי אנחנו אוהבים את מה ואת מי שאנחנו משקיעים בו ונותנים לו.  אהבה זה תוצר לוואי של נתינה. 

 זה מה שהר' אשלג מלמד אותנו, אהבה זה  לא דבר שמרחף בחלל האויר ואם אנחנו עוברים שם אז נפלה בינינו אהבה ואז יש אהבה בין בני זוג.  לא, אהבה בין בני זוג, בין חברים, זה תוצאה של פעולות.   יש מצווה בתורה לאהוב, מצווה זה דבר שצריך לעשות אותו, כלומר יש משהו מעשי לעשות.  איך עושים אותו?  עושים תנועות של אהבה.  תנועות של אהבה זה השפעה, להגיע לאהבת הזולת אמיתית זה רק על ידי השפעה, נתינה לזולת. 

הכלל הוא:  איפוא שאנחנו נותנים שם אנחנו נקשרים, שם אנחנו אוהבים.  לכן יש דרך לפתח אהבה בכל מקום, בכל תחום עם כל אדם, במחשבה דבור ומעשה.  אם אדם בגלל שהוא לא מהסקטור שלנו או מהמפלגה שלנו אנחנו ישר דוחים אותו, במחשבה אפילו, חושבים עליו רע, לא מדברים עליו טוב ולא חושבים עליו טוב, אז איך נאהב אותו?  הוא הפועל חיפה ואנחנו מכבי ת"א, שתי קבוצות שונות, נו, סיבה מצוינת לשנוא או לפחות להיות יריבים אחד של השני.  אם אנחנו מתרגלים להשפיע לזולת תחילה במעשה ואח"כ גם בדיבור ובמחשבה לאט לאט הדברים הללו כבר לא מפרידים ביניינו ואנחנו מתרגלים לאהוב את הזולת

אהבה זה מסור בידינו, זה יכול להיות מעשי כל רגע.  מי שתופס מה הר' אשלג מסביר העולם שלו נהפך,  כי הוא מבין שהוא אחראי לכמות האהבה שסובבת אותו, זה לא עניין מקרי אלא תלוי באדם!  בפעולות שלו, בדיבורים שלו ובמחשבה שלו.

ויש עולם שלם שמחכה שניטיב לו, עולם שלם שצריך, שחסר לו, ושיכול לעזור לנו לפתח כלים של השפעה.  מה שנאמר 'כל העולם לא נברא אלא בשבילי', זה לא שהוא נברא לשרת אותי, אלא אני באתי לשרת עולם שלם.   אם היה פחות מעולם שלם להשפיע לו, להתפלל עליו, לאהוב אותו, לרחם עליו, לא הייתי מפתח כוחות כאלה עצומים של אהבה. 

צריך עולם שלם שחסר לו, שהוא בצרות ויסורים ובלבולים קשים, בשביל שנפתח כוחות של אהבה בלי גבול, כוחות של נתינה והשפעה.  רק אדם שיכול לעשות את זה נקרא צדיק גמור ו'כל העולם כולו כדאי לו'.  כי כל פרט בעולם משמש אותו להגיע לדביקות בבורא.    נתנו לנו חומר גלם לעבודה, נתנו לנו גם חדר אימונים לעבוד בו, עולם שלם מלא אנשים, מלא חסרונות, מלא בעיות, באנו לעולם הזה לעזור, לשרת, להיות מלצרים.  מה היה אברהם אבינו?  מלצר.  מה הוא עשה מבוקר עד ערב?  החזיק בית הארחה עם חדר אוכל פתוחים תמיד, והיה הולך בין האורחים ומברר מה חסר להם.  'חסר לך קצת מלח, קצת חרדל, אני אביא לך לשון של פר?  תגיד לי מה חסר לך.  אה, אתה לא אוהב נס קפה, להביא לך קפה שחור?'  זה צדיק גמור, שדואג לצרכים של כל העולם. 

ולא רק ישירות אלא גם בתפילה, הוא מתפלל על אנשים שהם אנטיתיזה שלו לגמרי, אנשי סדום.   כתוב 'ואנשי סדום חטאים ורעים מאד לה'', ובכל זאת אברהם מתפלל עליהם.  שההוא ידאג לעצמו, העיקר אני הצלתי את נפשי, אין מציאות כזאת.  אין דבר כזה, אם אני לא יכול לאהוב מישהו אחר, אפילו לא כמוני, אבל לפחות קצת, אז אין לי שום דביקות בבורא.  הרי בשביל מה יש לנו את כל המצוות?  כתוב 'לא ניתנו המצוות אלא בשביל לצרף בהן את הבריות'.  כל המצוות זה הכנה להגיע למציאות כזאת שהלב של האדם יהיה פתוח כמו אולם רחב, שכולם ימצאו שם חלק, שלא יהיה לנו מקום סגור לאיזה מישהו.  אם יש לנו איזה צינור שהוא חסום כלפי איזו בריה בעולם זה אומר שיש חלק בדביקות עם הבורא שעדיין לא הגענו אליו ולא נגיע עד שנפתח את הצינור הזה.

חברת אחרית הימים

יוצא שהמטרה של אהבת הזולת 'ואהבת לרעך כמוך' זה להגיע לדביקות בבורא.   לא כדי לסדר חברה שיחיו בה יותר נח, למרות שהרב אשלג  מסביר שאין שום סידור אחר של החברה שיהיה נח כמו הסידור הזה, חברה של אנשים משפיעים, אלטרואיסטים, שבאים רק לשרת.   זאת תהיה החברה של אחרית הימים, של ימות משיח.  עד אז אם לא יבינו את זה בזמן יצטרכו לפצצות המימן או האטום של מלחמת עולם שלישית ואולי אפילו רביעית  כדי להבין עד להיכן מובילה האגואיסטיות. 

מבחינה רוחנית העולם שלנו עכשיו נחרב, אין בו 'נקודה דמפתוחא', כלומר, נקודה של רצון להשפיע בלבד, טהור.    ר' שמעון בר יוחאי אומר שאם תהיה חברה אחת, קבוצה אחת, שחבריה ישילו את כל האינטרסים האישיים שלהם, ויחיו רק למען הזולת, בלי שום אינטרס אישי זה יהיה הצינור להביא את הגאולה. זה חייב להיות ככה באחרית הימים, כי התורה היא נצחית והתורה חייבת להתקיים וזו צורת החיים שהתורה מורה לנו.  לקומוניזים שאנחנו מכירים קורא הר' אשלג – סוציאליזם אגואיסטי.  כי קיימו אותו לטובת החברה, לטובת האנשים, לא כי זה מצוות ה'. 

הר' אשלג מאד אהב את הקבוצות הראשונות שקמו, דגניה א', דגניה ב'.  הוא ראה את צורת החיים שלהם והתפעל ממנה.  הוא טען שהם כבר הגיעו לסידור חיים כמו שיהיה באחרית הימים אבל לא עם הנקודה של ל'שם שמיים'. הוא צפה את נפילת הקומוניזם ברוסיה משום שראה בדיוק מה בחינת הרצון לקבל שם.  ולכן ניסה לפעול שאותו דבר לא יקרה בקיבוצים.   ברוסיה אמרו לפועלים- למה שהאצילים יתעשרו על חשבונכם?  אתם עובדים שש עשרה שעות ביום ואוכלים פת לחם והאצילים שלא עובדים רק משעבדים אתכם אוכלים אווזים מפוטמים.  בואו נעשה חברה שוויונית וכולם יהיו אותו דבר. אז הפועלים הסכימו.  למה הסכימו?  כדי לא להיות מנוצלים, לא מסיבות של השפעה.

בא הר' אשלג ואמר שכשמנסים לקיים רעיון כזה גדול כמו החברה הקיבוצית, כמו הקומוניזם, כמו הסוציאליזם, כל בסיס של אגואיזם יכול להיות תנאי פתיחה בלבד, אבל זה לא יכול להמשיך לאורך זמן.  החברה חייבת להגיע למצב של אלטרואיזם, לא אגואיזם. 

לכן הר' אשלג הלך לקיבוצים, הוא ראה את המסירות נפש שלהם למען הקבוצה, הוא אהב את צורת החיים השיתופית, הוא ניסה לשכנע אותם להכניס רק נקודה אחת,לא מבקש ממכם דת, לא כלום, רק נקודה אחת, שאתם עושים משום שזה מצוות ה'. 

לצערינו לא הבינו על מה הוא מדבר.

הר' אשלג כותב שקבל מרבו ב'קבלה מפה אל פה' (שזה כפי שאמרנו רב שקבל מרבו שקבל מרבו עד למשה רבינו שקבל מהבורא יתברך בהר סיני) שבאחרית הימים לא יכולה להיות צורת חיים אחרת.  הר' אשלג אומר שזה סוד ששמרו בין החכמים הרבה זמן והוא גילה אותו לדור אחרון.  זה הנסיון של הישוב שלנו, הר' אשלג כותב שאם תהיה נקודה אחת בעולם שתצליח משם זה יתפשט לכל העולם, לא תהיה לעולם ברירה אלא להסחף אחרי זה, וכל מי שיבוא לשם לא יוכל לצאת משם, כי זה יהיה כל כך מושך.  כי כל מה שהנשמה של האדם מחפשת יש בצורת חיים הזאת, וכולם יודו בזה אם זה יצליח. 

זו המטרה של ישוב 'אור הגנוז', לא שום דבר אחר, רק לקיים את תורת הר' אשלג בשלימות, שאדם יעבוד כפי יכלתו להעלות את מצב החברה ויקבל כפי צרכיו.  המטרה של חברה כזאת היא לשחרר את האדם מדאגות עצמיות, כי כל מה שמרחיק את האדם מהבורא ומעצמו ומהפנימיות שלו זה הכל דאגה עצמית.  איך אני אשלם את המשכנתא והחובות שלי, מה אני יעשה עד סוף החודש, מה אני יעשה עם הילדים.  כשאדם כל היום וכל הלילה נמצא בדאגות עצמיות הוא מגדיל את הרצון לקבל לעצמו וזה מרחיק אותו.   המטרה של הקמת חברה כזאת היא לשחרר כל אחד ממנה מאהבה עצמית ומהדאגה לעצמו על ידי כך שיהיה מספיק לחברה לתת לכל אחד כמה שהוא צריך.  ואז כשהאדם לא יצטרך לדאוג לעצמו כי כל מה שהוא יצטרך כבר יתנו לו, אז מה יהיה לו לעשות בזמן שלו?  רק להיטיב לזולת, להיטיב לחברה. 

 הר' אשלג אומר שמעלת האדם נמדדת לפי כמה הוא מיטיב לחברה, לא שום דבר אחר.  וכמה שאדם מועיל יותר לחברה הוא ראוי ליותר כבוד.   אדם שח"ו מזיק לחברה נקרא פושע הכי גדול.   גם מי שמקבל לעצמו ודורש מהחברה דרישות הוא בזוי בחברה כזאת.   המשפיעים, אלו שידאגו לרומם את החברה, הם המיטיבים הגדולים ביותר.  אנשים עוד לא בשלים לקלוט את הרעיון הזה בשלימות, למרות שהדור כבר מוכן.  את כל צורות החיים ניסו וראו שהכל שקר, הכל מוביל למלחמות, לתככים, כל אחד רב על הכבוד שלו, על הכסף שלו, על המעמד שלו.   ככה זה בפוליטיקה, בממשלות, במדינות, כל העלם מטגן ורוחש על אש האהבה העצמית, וזה לא יגמר ולא יפתר עד שיבינו שזו לא הדרך הנכונה. 

בחברה הנכונה שהולכת בדרך הנכונה לא יהיה צריך אפילו בתי משפט.  בבתי הדין ישבו אנשים משפיעים בעלי דעת חברתית מפותחת, שרק יאירו לאנשים, ישכנעו אותם בלשון רכה.  חברה מתוקנת לא צריכה להתנהל בכח האגרוף, אנשים לא אוהבים להיות תחת איום של כח, וצריך שלכולם יהיה טוב בחברה הזאת.  לכן המקסימום של עונש יהיה גינוי חברתי, וגינוי חברתי יהיה כמו עונש כמו לתלות מישהו על עץ.  זה המקסימום כח שיפעילו בחברה כזאת וזה יעבוד יותר טוב מכל האיומים. 

רואים כמה רוצחים יש היום עם כל זה שהחברה מענישה.  כמה תאונות יש למרות כל הקנסות, כמה אונס, כמה גניבות.   זה לא עוזר.  אנשים לא אוהבים איומים של כח, ילדים שהולכים איתם בכח עושים דווקא.   אבל אם יש חברה שלימה שמתנהגת אחרת  יש לה צורה אחרת לגמרי.  לא בתי משפט, לא משטרות, לא כל הדברים האלה.  זה תלוי בחינוך של דור.  זה נראה היום דמיוני, במצב של היום מישהו יכול לחשוב שזה יעבוד?

אם זה רצון הבורא בודאי שזה יקרה בסופו של דבר, אלא ששתי דרכים מזומנות לפנינו כדי להגיע לתכלית: דרך תורה או דרך יסורים. 

דרך תורה ודרך יסורים

"וכבר דברתי מזה שיש שתי דרכים לגילוי השלימות: או דרך תורה או דרך יסורים, ולפיכך סיבב הקב"ה ונתן הטכניקה לבני אדם עד שמצאו את פצצת האטום והמימן" (ספר הסולם ע"מ רג').  למה הקב"ה נתן לנו את האפשרות ליצור כלי משחית כל כך גדולים, שאפשר באמצעותם להשמיד את כל כדור הארץ, ושאחרי שהם מופעלים אומרים: למה ה' נתן לזה לקרות, למה ה' כל כך אכזר? והתשובה היא שהקב"ה הכין הכל שיהיה מוכן לתכלית או בדרך תורה או בדרך יסורים.  לכן הקב"ה נתן את תורת הר' אשלג מצד אחד ופצצות אטום מצד שני, תחליטו אתם מה אתם רוצים –  לבנות עולם או להרוס עולם. 

"ואז יעשו הפצצות את שלהן"  כי אם עוד לא ברור לעולם החרבן הכללי, שהולך ומתפשט מהפרט לכלל, ומהרבדים היותר עדינים עד לרבדים הכי קשים, יבואו מלחמות העולם השלישית והרביעית ח"ו ויבהירו לכל שעולם הבנוי על אגואיסטיות מועד לחרבן.

היום החרבן הזה כבר לא נראה כל כך דמיוני.  מי שעיניו בראשו לא צריך לחכות לרגע שזה יגיע, מי שעיניו בראשו רואה שאנחנו יושבים על חבית חומר נפץ, זה רק עניין של זמן.  מספיק שכמה מנהיגים מתרגזים אחד על השני ובכמה לחיצות כפתור נגמר הסיפור.   היום יש יכולת להשמיד את הכל, את כל העולם.  ובידי מי היכולת?  בידי חמומי מח איסלמים.  את זה הקב"ה הפקיד בידם למקרה שנבחר ללכת בדרך של יסורים ח"ו.   על זה אמרו תנאים שראו את הדור הזה 'ייתי ולא אחמיניה' (יבוא ולא אראנו).  אפילו התנאים, קדושי עליון מזמן הגמרא, לא רצו לחזות בבוא משיח אם יבוא בדרך הקשה, מפאת היסורים הגדולים שיהיו בזמן בואו.

אם האנושות תאלץ, ח"ו, להגיע למציאות של חרבן ישבו השרידים ויגידו 'רגע מה יצא לנו מכל המריבות האלה?  מה יצא לנו בזה שאמרנו שהנפט שלנו והם אמרו שהנפט שלהם, ונלחמנו והרגנו, של מי הנפט עכשיו?  הוא קבור מתחת לאדמה.

"והשארית שישארו אחרי החרבן לא תהיה להם עצה אחרת אלא לקחת על עצמם עבודה זו שהן יחיד והן אומה לא יעבדו בשביל עצמם יותר ממה שצריכים לקיומם ההכרחי, ושאר כל מעשיהם יהיו לטובת זולתם.  ואם כל אומות העולם יסכימו לזה אז יתבטלו המלחמות מן העולם, שהרי כל איש לא ידאג כלל לטובת עצמו אלא לטובת זולתו."

הר' אשלג הוא בבחינת נביא, הוא קיבל נבואה ומה שהוא אומר זה בבחינת נבואה.

"ותורה זו של השוואת הצורה היא תורתו של משיח, ועל זה נאמר: 'והיה באחרית הימים והלכו גויים רבים ואמר לכו ונעלה להר ה' ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ואחרתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים ושפט בין עמים רבים והוכיח לגויים עצומים עד רחוק'  דהיינו שמשיח ילמד אותנו עבודת ה' בהשוואת הצורה, מה זה נקרא להשפיע בכל בחינה ובחינה.

"שהוא תורה משפט של המשיח והוכחה לגויים עצומים, דהיינו שיוכיח להם שאם לא יקבלו עליהם עבודת ה' ישמדו כל הגויים על ידי מלחמות, ואם יקבלו תורתו נאמר על זה 'וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות'. זה הפיכת הרצון לקבל שיהיה בעל מנת להשפיע, במקום חרב, במקום הרצון לקבל, לקחת מהשני, תחפור לו ערוגה בגינה. "לא ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" זו תורתו של משיח.  

אל הקורא,

עמותת תפילת יש"י נמצאת בישוב אור הגנוז במרום הגליל. הישוב בראשותו של הרב המקובל כמוהר"ר שיינברגר פועל להגשמת חזונו של "בעל הסולם" להקמת ישוב ברוח הקבלה עפ"י מצות "ואהבת לרעך כמוך".

חברה אמיתית חייבת להיות מושתתת עפ"י חוקים של תורת הקבלה, לכן לימוד הקבלה הינו עמוד התוך של החיים בישוב.

בעל הסולם מלמד שלימוד תורת הקבלה הוא המפתח לגאולה הקרובה, הן הפרט והן הכלל לא יכולים להשלים תיקונם ללא לימוד הקבלה.

לכן עמותת תפילת יש"י פועלת רבות להפצת חכמה זו בקרב העם.

החל בשיעורים ברחבי כל הארץ ובעולם, סמינרים וימי עיון וכלה בהפצת שיעורים מוקלטים על גבי תקליטורים חוברות ואתר אינטרנט וכו'

אנו קוראים לכל הרוצה ליטול חלק בהפצה מוזמן להצטרף ולהיות חלק למשפחה קדושה זו,

לעזור בהפצת הקבלה זה לעזור לעם ישראל.

ניתן להצטרף למסלולי המנויים:

1. הוראת קבע שתמורתה תקבל/י לביתך כל ראש חודש מס' שיעורים מוקלטים לשמיעה ולהפצה לחברים, וחוברת משוכתבת משיעורים:

     מס' הדיסקים בהתאם לגובה התרומה:

     36 ₪ 2 דיסקים,

     52 ₪ 3 דיסקים וחוברת

     72 ₪ 6 דיסקים ושתי חוברות, כולי

2. מימון של הקלטה של שיעורים בעלות מינימלית

     לצורך הפצה בציבור.

     500 דיסקים  – 2000 ₪

     1000 דסקים – 3000 ₪

    (ניתן להוסיף כיתוב לע"נ או לרפואה, להצלחה, לזיווג, וכו'.)

3. הדפסה של חוברת מעין זו להפצה בציבור.

    (ניתן להוסיף דף הקדשה לע"נ ,לרפואה, להצלחה, לזיווג וכו'.)