אנחנו נפגשים אתכם במסגרת של שעורים, קלטות, אולי באינטרנט, מפגש קצר של שעה שעתיים, מסתבר שאחרי  המפגש הקצר הזה יש הרבה דברים שמתרחשים מאחורי הקלעים הן של  האנשים והן של המרצים.  נפתחים הלבבות, מתפתחים תהליכים,  מתיישרים ההדורים בין זוגות, משתנות השקפות, מתחברים קצוות, יש דברים שנראו סתמיים בלי תוכן ופתאום מקבלים משמעות, פתאום הופכים להיות עיקרים בחיים, הרבה הרבה 'פתאומים' יש.   חשוב לנו לתת לכם משוב על אותם 'פתאומים' כדי שתדעו שאותם תהליכים שחלק מכם עובר יש עוד אנשים שעוברים, חשוב  שאנשים שעוברים כאלו דברים ידעו שיש למי לפנות, עם מי לדבר, לאן להתחבר. 

'לפני החגים הפסקה, למה?!'

'כי לחוץ, צריכים אותך פה יש כל כך הרבה מה להכין ולהתכונן  לפני יום כיפור'.

'לפני יום כיפור אתם רוצים לדחות שיעור?!  ביום כיפור הקב"ה טובל את הנשמות במימי 'אור אין סוף', זה יום שיש בו הארה  מיוחדת שאין אותה באף יום אחר בשנה, צריך רק לדעת איך להתחבר אליה.   כל כך הרבה נשמות שלא יודעות על  זה, מי ילך ויודיע להן?'

'וסוכות, אולי לפחות את השיעור לפני סוכות תדחה, כשכולם בונים את הסוכות לנו אין אפילו קרשים לסוכה עדיין'

'יהיה בסדר, אל תדאגו', אמר והתניע את האוטו לכיוון אחד הקיבוצים בצפון הארץ.

נועה, ילידת קיבוץ ותיק בארץ, נולדה למציאות שלא מכירה דבר וחצי דבר ממסורת אבותינו.  בחייה לא ראתה לא קידוש, לא שבת, לא בית כנסת גם לא פסח או יום כיפור…

 'שמענו שיש מושג כזה' אומרת נועה בחצי חיוך, 'בעצם, אחד מהחברים בקיבוץ אמר לי שאפילו מושגים כמו בשרי וחלבי הוא לא שמע.  כשהוא הגיע לצבא הוא התפלא למה יש במטבח רק שני צבעים – כחול ואדום.  'למה לא עושים עוד צבעים?' שאל,  אף אחד לא טרח לענות לו, חשבו שזו איזו הלצה לא מוצלחת אבל כשראו שהוא רציני הסבירו לו שהכחול והאדום מסמנים  בשרי וחלבי,  שם הוא התוודע לראשונה למושגים הללו.

המושג היחיד שהתחבר עם תורת ישראל היה אנטי, אנטי גמור שהתחיל מההורים והתחזק בקיבוץ, הוזן דרך התקשורת וקיבל אישור גם ברחוב, מחוץ לקיבוץ, נתק גמור.

על רקע כזה מה שקרה ביום מן הימים היה דבר פלא, התחילו שיעורי קבלה בקיבוץ.  כמה חברה מ'הרוחניים' של הקיבוץ הביאו את הרב יובל, שנראה דוס לכל דבר, על מנת שיעביר שיעורים בקבלה.  בהתחלה התקבצו סביבו משהו כמו חמש עשרה עשרים חברה , עם הזמן זה התרחב.

באותו זמן התחילו לעלות לי הרהורים ותהיות לגבי המוות, מה קורה אחרי המוות?  יש המשך לנשמה, אין המשך?  מה עם גלגול נשמות?  ידעתי שיש שיעורים בקיבוץ וגם חברים אמרו לי שאני חייבת לבוא אבל איכשהו לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות את זה.

בסוף גברו ההרהורים והגעתי לשיעורים.  השיעור הראשון שלי ביהדות, היה בדיוק לפני יום כיפור.  אני כבר לא זוכרת על מה דובר, מה הר' יובל אמר, אני זוכרת רק דבר אחד, שכשיצאתי מהשיעור הרגשתי שנדלק האור.  הרגשתי שמשהו נדלק בפנים, מן קשר דק מן הדק לחכמה שיש במקורות שלנו, שאף פעם לא ידעתי שהיא קיימת.  כי מה היתה הדת בשבילי עד אז?  אוסף של איסורים שנשמרים על ידי אנשים ארכיים, פנטיים ופרימיטיבים...

 אותו יום כיפור היה יום הכיפורים הראשון בחיי ששמרתי, צמתי והרגשתי מעין הטהרות.  לשיעור הבא כבר לא הייתי צריכה תזכורת להגיע, הוא התקיים מיד אחרי יום כיפור, לפני סוכות, והוא היה השיעור האחרון ששמעתי לפני שנסעתי לנפל.  שני השיעורים האלה היו כל כך חזקים, שהם ליוו אותי, במעין הגנה בכל המסע שלי בנפל ובהודו, לדעת שיש משהו עתיק מאד וחכם מאד גם בבית.  אחרי כל כך הרבה זמן שהיו שעורים בקיבוץ לשמוע אותם בדיוק לפני שנסעתי - זה היה התחלה של ההשגחה הפרטית, שהרגשתי שמלווה אותי בצמוד כל זמן שהותי בנפל ובהודו.

כשאמרתי לר יובל אחרי השיעור השני שאני נוסעת לנפל והודו אמר לי רק שני דברים : אחד 'איך קוראים לאמא שלך?' (בדיעבד התברר לי שהוא ארגן שיתפללו עלי, להגנה), והשני: 'אל תשכחי, יהודים לא משתחווים לא לפסל, לא לבן אדם ולא לשום דבר, רק לקדוש ברוך הוא'.  

מלים אחרונות שהדהדו לי במנזרים  בנפל ובהודו. כשמאה אנשים סביבי היו משתחווים, הרגשתי שאני לא יכולה לעשות את זה.  נשארתי עומדת, מתפלאת לגלות נקודה יהודית חזקה כחלמיש, שלא ידעתי כלל על קיומה.

מאוחר יותר נודע לי שאבותינו, מאברהם ועד ימינו, מסרו נפשם על דבר זה.

לנפל נסעתי כדי למצוא תשובות על השאלות שהתחילו להציק לי בנוגע לגלגולי נשמות ולמסע הרוחני של הנשמה.  נקודת היעד שלי היתה  מנזר טיבטי שבו מעבירים פעם בשנה קורס בבודהיזים  ל'מערביים' ומדברים גם על הנושא של גלגול נשמות.

מספר מבנים הממוקמים בלב נוף שובה לב, משקיפים על הרי ההימלאיה ועל העמק הנפרש ביניהם קידמו את פני כשהגעתי למנזר.   נזירים נמוכי קומה ומלוכסני עיניים עוטי גלימות ארגמניות, שפעמונים קטנים מעטרים קצותיהם שיוו תחושה מסתורית למקום.  זרוע אחת שלהם היתה נתונה בגלימה והזרוע השניה חשופה לחלוטין, גם בשיא הכפור שמרו על תלבושת זו, ואף הנזירים הקטנים בני הארבע וחמש היו מתהלכים ככה.  פסל בודהה ענק עשוי עץ מוקם במבנה המרכזי ולו היו משתחווים עשרות אם לא מאות פעמים ביום.

את הקורס העביר נזיר אמריקאי שכעשרים שנה שימש במקום (זמן מה אחרי זה עזב את המנזר והתחתן). הרעיונות הרוחניים הילכו שבי על חלק מהקבוצה, חלק החליטו שהם רוצים לקבל על עצמם נזירות, היו כאלה שלמרות שלא רצו לקבל על עצמם נזירות בכל זאת מצאו הדברים מסילות ללבבם.  כי הסביבה בהודו מאד משפיעה, כשמסתכלים סביב  רואים כזו עניות ופשטות, ובכל זאת התושבים כל כך שמחים בחלקם, שכבר מהסביבה, עוד בלי תוספת הלימודים, מקבלים את ההרגשה שיש איזה יסוד רוחני חזק שמחזיק אותם.  למרות כל זאת, בגלל הרקע המועט שקבלתי בשני שיעורי הקבלה ששמעתי בארץ היתה לי תחושה ברורה שלקבלה יש מה להגיד על זה, ושמה ששמעתי זה עדיין לא סוף פסוק.  אדרבא, כמה ששמעתי יותר במנזר, ניצתה בי יותר הסקרנות לגבי מה הקבלה אומרת על כך. בהשגחה מצאתי בספריה של המנזר ספר קבלה בעברית על גלגולי נשמות! זה רק הוסיף שמן למדורה שלאט לאט, מאד לאט, אבל בטוח, התחילה לבעור בקרבי.

בהתחלה, רק גחלים עמומות החזיקו את המדורה הזאת.  בליל של מחשבות, רגשות ותחושות רגעיות, לא קשורות אחת לשניה, לא רצופות,  זעיר פה זעיר שם.  אבל עם הזמן הגחלים החלו לוחשות - התחלתי לברך על האוכל.  הרבה מטיילים נזהרים לא לשתות מים מהברז בארצות המזרח וגם עם האוכל שומרים על סייגים מסויימים, הכל מחשש זיהומים.  אני שתיתי מים מהברז בכל מקום ואכלתי בכל מקום, לא פחדתי, הרגשתי שה' איתי כל הזמן וכאילו שניים ממלאכיו מלוים אותי מימיני ומשמאלי לאשר אלך.  בגלל זה אולי הרשיתי לעצמי לעשות כל מיני דברים שאפילו הילידים שם לא העיזו לעשות, כמו לעלות על הרים בנתיבים מסוכנים שורצי אריות ודובים, לטפס על צוקים שאין מהם חזרה, ולטייל תשעה חדשים לבד בנפל והודו.

צריך להבין שהחיים בהודו זורמים בקצב אחר.  הכפריים חיים כמו לפני אלף שנה בערך, ללא שום טכנולוגיה וקדמה, קשורים מאד מאד לטבע.  בבוקר חולבים את הפרה, פרות ענקיות שמזכירות יותר ג'מוס מפרה, ומכינים מהחלב חמאה.  אופים לחם בחצר ושם גם מלקטים את הגללים של הפרה.   מערבבים אותם עם תבן ויוצרים מעין עוגה שמדביקים על קיר הבית מבחוץ, כשהעוגה מתייבשת מורידים אותה ומשתמשים בה להסקה. מי שעובר עם אוטובוס בכפרים יכול לראות את כל הבתים מלאים מלאים עוגות על כל סביבותיהם.  את הגללים היותר משובחים מערבבים במין חומר ירוק ומורחים אותו על הרצפה של הבית נגד חרקים ושרצים למיניהם (זה עובד!).  מקלחות עם מים חמים אין, פעמיים בשבוע הייתי קונה בחמשה רופי (משהו כמו חמשים אג') דלי עם מים חמים, ובעזרת קערה מתרחצת.

במקצב הזה היה לי הנחת להכנס בפתח שנפתח לי בשיעורים בקיבוץ, פתח קטן לעולם ענק ולא ידוע של סודות התורה, עולם חדש ישן, חדש שקסם וישן שהרתיע.  שם, בכפר הקטן שלמורדות ההימאליה, במסגרת אורח החיים הפשוט של כביסה בנהר פעם בשבוע, וירקות שצליתי על האש, היה נראה טבעי לבשל ולהכין משהו מיוחד לכבוד שבת, להקדיש את אחת משתי הרחצות השבועיות שלי לכבוד שבת, וגם להדליק נרות שבת.  בזמן הסופות התמזג אורם באור הברקים שהאירו את כל מורדות ההרים והעמק היפהפה, ולגחלים הלוחשות שבקרבי נוסף עוד קצת חומר דלק.

כשחזרתי לקיבוץ התחלתי ללכת לשיעורים באופן אדוק, בקיבוץ כבר הכל היה אחרת. הרוחניות של הודו, ההתנהלות השקטה, המתונה, הסבלנית והסובלנית לא הייתה שם. חוסר הסובלנות הסביבתי, וקצב החיים התובעני, דחקו את הרגשות העדינים, את ההקשבה לרבדים היותר עמוקים.  ברמה השכלית ידעתי שמה שאני לומדת זה אמת, זה נכון, הכל התיישב לי טוב אבל הרגשתי שאין לי את הכוחות להפנים. אין את החוסר ביקורתיות של הודו, את הזרימה האיטית שנותנת מקום לתהליכים לקרות.  אין את הקבלה של אמיתות רוחניות.  יש ביקורת נוקבת על כל שינוי, וריבועים של ציפיות חברתיות שצריך להשתלב בהם. 

 הרגשתי שאני חייבת לברוח, חייבת לנסוע שוב להודו.  שם יהיה לי את השקט והשלווה, את הנחת רוח, לעכל את הדברים מצד אחד, ומצד שני פסק זמן מההתמודדות מול מה שידעתי שהוא אמת אבל לא יכולתי לקיים. 

לפני שנסעתי הוזמנתי להתארח שבת בביתו של הר' יובל. 

פעם ראשונה לעשות שבת בבית דתי, פעם ראשונה לראות שולחן שבת בו  מסובים כל בני המשפחה, שרים זמירות שבת ואומרים דברי תורה על השולחן.  שיעור תורה אחה"צ, סיפורי צדיקים, הכל היה חדש בשבילי.  הרעיון של המשפחתיות היהודית היתה בדיוק ההיפך מהנזירות ההודית, שם אין משפחה, ובכלל כל אחד דואג להארה הרוחנית של עצמו.  מה עוד, שפתאום ראיתי, לתדהמתי, שיש רוחניות בדת.  היהדות היתה המקום האחרון שחשבתי לחפש בו רוחניות.  והנה ראיתי רוחניות שמשתזרת בחיי עם שלם, שיונקת מקדמת דנא ושיורדת עד לפרטים הקטנים של המעשה.  האיסורים שתמיד דחו, כאילו לא הורגשו. השבת היתה מלאה בדברים אחרים.  אף אחד לא ניסה להחזיר אותי בתשובה או להעיר לי על משהו, פשוט קבלו אותי כמו שאני, חיו מעבר לזה.  הטעם של השבת הזאת הזו נשאר איתי הרבה אחרי זה, אי אפשר להסביר טעם במילים, לכן לא אנסה להגדיר אותו.

את הנסיעה השניה להודו חויתי כהתגשמות מאויי.  עליתי עם עוד כמה חברה על אחד מרכסי ההימאליה. שמה סחררה העצמה של הטבע את כל החושים.  ההרים המושלגים היו נשקפים מבינות עצי היער הענקיים.  נחלוני מים קטני היו מבצבצים פה ושם, ניגרים מבינות סלעים, וממשיכים הלאה במורד ההר.  הכל היה ירוק ופורח ובנוסף אויר ההרים היה צלול ומשכר.  הרגשתי בשיא השיאים הכל היה טוב, זורם ומושלם.  ואז לפתע התקדרו השמיים, ירדו הטמפרטורות וגשם וברד ניתכו עלינו.  לא היינו מצויידים בכלל למזג אויר כזה, אבל זה לא הפריע לסופה להתמיד במשך שבועיים.  נאלצנו להתגבש ולעזור אחד לשני לנוכח התנאים הללו.  באופן טבעי, בלי שנדרשנו, כל אחד קיבל על עצמו לעשות משהו למען כולם.  אחד חטב עצים, השני אירגן מים, השלישי פינה מקום למאהל, חלק התנדבו לרדת לכפרים להביא אוכל וציוד, אותם סחבו אח"כ על גבם במשך שעות, כשעלו חזרה על ההר.  חלק אירגנו מקום מחסה מוצלח יותר, ובתוכו היו כאלה שהקימו מטבח ודאגו לאוכל.  היה מי ששמר מפני האריות והדובים שבסביבה והיה מי שהבעיר מדורה.  הכל ברוח התנדבותית טובה, אחד למען כולם וכולם למען אחד.  הליכוד והאחדות שחויתי אז היו עצמתיים לא פחות, אם לא יותר, מהיופי המופלא של הטבע שנהניתי ממנו לפני הגשמים.  כשחזרתי לארץ שמתי לבי שזה בעצם מה שהר' יובל היה מדבר איתנו כל השיעורים, שמה שנשאר עכשיו לתקן זה התיקון החברתי.  שהחברה של 'אחרית הימים' מבוססת בדיוק על העיקרון הזה שכל אחד נותן  לחברה כל מה שהוא יכול והחברה דואגת לכל יחיד.  בגלל שהיה לי כל כך קשה להוריד מהשכל ללב את מה שהייתי לומדת, הבורא נתן לי לחוות כל דבר שלמדנו.  כשהייתי שם הרשתי שאין טוב ונפלא מזה.

 ואז, באחת הגיחות לכפרים להביא אוכל הסתבר לי, אחרי שיחת טלפון לארץ, שסבא שלי בטיפול נמרץ, ואם אני רוצה להפרד ממנו כדאי שאחזור מהר הביתה.  הסבירו לי, שהוא סופני במדה כזאת, שהרופאים שחררו אותו הביתה כדי שיבלה את מעט הזמן שנותר לו לחיות בחיק משפחתו.

לילה אחרי שהגעתי הוא כמעט נפח את נשמתו. כל אותו לילה נצמדתי אליו, כשאני עושה שימוש בתהילים שקבלתי באותה שבת בה התארחתי אצל הר' יובל.  במשך שלשת השבועות הבאים הייתי אומרת אותם יום ולילה.  ושוב, הבורא נתן לי להרגיש במוחש את מה שלמדתי לפני זה בשיעורים.  למדנו על הכח הלא יתואר של התפילה והדיבור, במיוחד מכתבי הקודש.  מהיום שהתחלתי לקרוא את התהילים הדימומים של סבא שלי פסקו ומאותו יום החל שיפור הדרגתי עד שהבריא לחלוטין.

הרגשות בפנים סערו, קבלתי חיזוק עשרות מונים לאמת שכבר ידעתי אבל עדיין לא יכלתי לעשות איתה כלום. התחלתי לומר קריאת שמע שעל המטה כל יום -  ואז החלה הנשמה לצעוק במלוא עוזה - מה את עושה? לאן את הולכת?  מה המטרה והתכלית בחיים האלו? הרגשתי שדי, אני לא יכולה להשאר יותר בקיבוץ.

אבל לאן אלך?  אני רוצה לעשות צעד חדש בכיוון אחר, אני כבר לא יכולה לגור בקיבוץ, אבל איפוא כן?  איפוא יש מסגרת שמתאימה בשבילי?  התחלתי להסתובב בין המדרשות, מחפשת את מקומי. 

את ראש השנה עשיתי שוב אצל הר'  יובל ומשפחתו.  שוב חויה של הכל חדש.  פעם ראשונה שהייתי בביהכנ"ס מבפנים.  אנשים עטופים טליתות לבנות, תפילה משתפכת ביחד.  אף אחד לא סח שיחת חולין, מרגישים את רוממותו של היום.  פעם ראשונה שאחזתי סידור. כשפתחתי אותו היו המלים כמו חודרות לתוך הנשמה, מעוררות מחביונן אלפי רגשות שלא הכרתי. פתאום הדיבור לאבא שבשמיים היה חלק  מדיבור של אומה שלימה,  הרגשתי את הקדושה שנמשכת דרך המלים, את ההשתייכות לאותם קדושי עליון שחיברו אותן, לאותם רבבות רבבות נשמות שהגו אותן במשך כל הדורות.  הרגשתי מתחברת למן שרשרת הסטורית שרגליה נוגעות בארץ וראשה מגיע השמימה.

אחרי ראש השנה הגיעו יום כיפור וסוכות.  מועדים חזקים כל כך, כל אחד עם העצמה שלו והניחוח המאפיין אותו.  כל אחד פתח לי עוד דלת ועוד דלת לעולם החדש שהלך והעמיק.  את שמחת תורה עשיתי עוד פעם ב'אור הגנוז' והפעם כבר הרגשתי את מה שאמרו חז"ל שיום כיפור זה 'שמאלו תחת ראשי', ושמחת תורה זה 'וימינו תחבקני'. עם כל שמחת החוגגים והרב שרקד שם, כולם מאוחדים בשמחת התורה, כולם יונקים  ממקור אחד, הרגשתי מחובקת יחד עם כולם בימינו של הקב"ה, פתאום מצאתי את עצמי אומרת ממעמקי הנשמה, 'רבונו של עולם אני שלך, מה שאתה רוצה אני אעשה'.  לא ידעתי לאן אפנה, מה אעשה, רק ידעתי שיש מי שברא אותי, והוא שמשגיח עלי כל הזמן, ויש לו דרך בשבילי, דרך כבושה לרבים, דרך שכבר רבים הלכו בה, והיא גם הדרך בשבילי, דרך האמת.  אם יהיה קשה או לא זה לא רלוונטי, כי זו הדרך האמיתית, והוא שם איתי כל הזמן, תומך אותי וצועד עמי.

הפסוק אומר 'השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך'.  הכוונה שאדם צריך לבטוח בקב"ה שהוא יזמן לו פרנסה כפי צרכו וכפי מדת הבטחון שיגלה, כך מדת הכלכלה שתהיה לו.  אבל 'השלך על ה' יהבך'  זה נכון לכל דבר, ברגע שהשלכתי את עצמי על ה', 'ה' חיי בידך', באותו רגע ממש ראיתי את בעלי לעתיד.  הוא היה בין אחד הרוקדים, זה היה בחור שהיה מגיע לכל השיעורים בקיבוץ, עכשיו ראיתי אותו וידעתי בודאות שזה בעלי.   לא התכוונתי לגשת לומר לו את זה, אבל ידעתי שאם ה' זימן לי את הבעל, הוא ידאג גם לעשות את החיבור.  ובאמת, כמה חדשים אחרי זה מצאנו את עצמינו תחת חופה כשרה כדת משה וישראל, כשכל בני ישוב 'אור הגנוז' מכרכרים ומפזזים סביבינו.    סימן טוב ומזל טוב יהא לנו ולכל  ישראל.
 
 

 לראות שהוא קיים

'היה לי הכל ולא היה לי כלום', כך חתם את מכתבו האמרגן של הביטלס לפני שהתאבד.

בגיל שלשים וחמש, מליונר ומצליח, שם קץ לחייו מחוסר משמעות לחיים.

כך הרגשתי גם אני.  עד גיל עשרים ושש הספקתי לסיים צבא, ללמוד ראיית חשבון, לשכור דירה במרכז עם בן זוג ולמצוא עבודה באגף הקולנוע. להיות מסודרת, מה שנקרא, לקבל הכל מהחיים אבל להרגיש שהכל ריק מתוכן.  הרגשתי כמו בסרט, מניעים אותי, מחליטים בשבילי, כאילו יש לי במאי, מפיק ואמרגן על החיים.  כל תכתיבי החברה גורמים לי לעבוד בעבודה שאני לא רוצה, לחיות בסגנון חיים שאני לא רוצה, להיות מה שאני לא רוצה!  למה בכלל לעבוד?  בשביל מה כל המאמץ הזה כל הזמן?  הרגע שעבר נגמר, הוא לא יחזור, ההנאה שהייתה לי מהמסעדה או מאיזה סרט או כל דבר שלא יהיה עברה, היא לא תחייה את הרגע הבא שלי, שוב אני נשארת ריקה ומשמימה, מתאמצת בשביל מה?  לא ברור בשביל מה…

הרגשתי שאם אני לא מקבלת תשובות אין לי בשביל מה להמשיך במירוץ המטורף הזה.  ההתחככות עם עולם הקולנוע הבהירה לי את השקר שבעולם הזה.  לא אצל האנשים שאליהם נשואות עיני העולם אמצא את התשובה, לא אלו שהם מושא קנאה לכל כך הרבה אנשים.  אינני מעוניינת במשהו צבוע, מאופר, מלובש ללא שום תוכן פנימי, נוצץ אבל לא זהב.  לא, אני רוצה משהו אמיתי, שיתן את הטעם לריצה חסרת הטעם הזאת סביב השעון.

כמו רבים אחרים קויתי למצוא את התשובות במזרח. חתכתי מהכל, מהבית, מהעבודה, מהחבר, והחלטתי ליסוע לבד לחיפוש המשמעות הנכספת. 

הודו, תאילנד, לאוס… והכסף נגמר. בלית ברירה החלטתי לחזור הביתה.

פרץ של כעס הציף אותי.  כי לא מצאתי משמעות, לא קבלתי תשובות, הרגשתי שכל העולם הוא בלי משמעות ובלי טעם.

מתוך אקט של יאוש התיישבתי לכתוב מכתב לקב"ה.  לא שהייתי מאיזשהו רקע שבכלל ניתן להעלות על הדעת להפנות שאלות כלפי מעלה, אבל במצוקה שהרגשתי שלטו הדחפים, לא ההרגלים והשכל – אם אתה נמצא תראה לי שאתה נמצא!  ככה דרשתי.

 והוא הראה לי.

המזוודות כבר בבטן המטוס, הכרטיס ביד ואני על כבש המטוס שמוביל אותי חזרה הביתה דרך הודו, ופתאום פרץ של בכי בלתי נשלט כובש אותי כליל ואני מרגישה שאני פשוט לא מסוגלת לעלות על המטוס.  'תחזירו לי את המזוודות אני לא נוסעת להודו'.  הנוסעים כבר במטוס, המזוודות ארוזות בתא המטען של המטוס, לכאורה, אין סיכוי שמישהו יקשיב לי, אבל כשמשמיים רוצים להביא אותך לאן שהוא – הכל מסתדר.  הבכי ללא מעצורים שלי המס את לבם של אנשי הצוות והם טרחו להחזיר לי את המזוודות ואף את הכרטיס הסכימו להחזיר לי!  אקט יוצא דופן ביותר.  החלטתי שאני ממשיכה ליפן.  איך? לאן? מה עושים שם? את כל זה לא ידעתי, אבל לכל זה ההשגחה כבר דאגה כי היה תהליך שהייתי צריכה לעבור שם, הרי דרשתי מהקב"ה שיראה לי שהוא נמצא.  אבל אז לא ידעתי שזה השגחה, לדידי מישהו בדיוק הגיע מישראל ובדיוק היה צריך גם הוא לנסוע ליפן.  הוא שמע כל מה שעברתי ובאופן לא ברור החליט לדאוג לי לכל הסידורים וכל העניינים שצריך לסדר בשביל להתיישב ביפן, החל מכרטיס עד למקום לגור בו.  מעולם לא ראיתי את הבן אדם הזה לפני כן ובכל זאת קבלתי, משום מה, את כל מה שקרה בטבעיות רבה.  לאחר שסיים לדאוג לענייני ביפן השאיר בידי חבילת קלטות ואמר 'את הולכת להיות לבד אבל המון דברים נפלאים הולכים לקרות לך'.

הדברים התגלו כמדוייקים.

הדירה שלי היתה ממוקמת באי שיקוקו, בתוך הטבע, בינות לנהר ולהרים. התפרנסתי ממכירת תכשיטים בבסטות.  לבד, בלי אף מכרים, אף אחד, לא מכירה את האזור, הדבר היחיד שהיה לי שם זה הקלטות.  קלטות של מישהו שאף פעם לא שמעתי עליו - הר' יובל הכהן אשרוב. מה לי ולרבנים?  מה לי ולנושאים כמו:  בטחון ב-ה'', כח הדיבור, שבת, סולם יעקב… ?  נושאים שלפני זה בכלל לא היו מדברים אלי אבל אז, עם כל הכמיהה למשמעות בחיים, בלי כל המוסכמות הסוגרות של החברה מסביב, בלי אף אחד שיראה ויגיד ויבקר, וגם בלי שום דבר אחר לשמוע, יצא שהתחלתי לשמוע את הקלטות.  בהתחלה זה לא דבר אלי, אפילו  נרתעתי, אבל משמיים שמו אותי במקום של טבע כל כך עצמתי, שפותח ממש את הלב. פתאום יש מקום בלב לשמוע את הדברים האלה בלי פחד, איכשהו, קליפות החומר והעולם הזה יורדות קמעא קמעא, והאמת העטופה בטבע מוצאת מקום גם בלבך.   הבדידות הכריעה, ובאין דרך אחרת להעביר את הזמן הפנוי, המשכתי לשמוע את הקלטות, לאט לאט קנו הדברים שביתה בליבי – כח הדיבור, כח המחשבה… החלטתי לבחון את הדברים.  מה קורה כשאני מטהרת את המחשבה, כשאני מקדשת את הדיבור, התחלתי לקרוא תהילים מדי יום. 

על שפת הנהר למילים יש עצמה אחרת…

תהילים הפכו הכח שלי להניע דברים.  אם רציתי לפתוח בסטה באיזשהו מקום אבל כמה מכוניות הפריעו לי, תהילים כבר פתרו את הבעיה – בעלי הרכב באו והוציאו אותו.  הייתי צריכה אוכל, כסף, כל דבר, הייתי מקבלת את זה בצורה כלשהי, זימנתי אנשים דרך המחשבה - והם באו.  התחלתי להרגיש את הסייעתא דשמייא בכל דבר.  לדוגמא, בהירושימה הייתי צריכה פעם 100$ לנסיעות, פתחתי בסטה מתוך כוונה להרויח את ה – 100$ האלו, אבל אף אחד לא קנה, פשוט יבש, החלטתי לסגור והתחלתי לקפל את הבסטה, תוך כדי הקיפול הגיע איזה יפני מחויט הסתכל עלי, הסתכל על הבסטה, הושיט לי 100$ והלך בלי לקנות כלום.

מקרים כאלו היו עניין של יום ביומו.  ממקום של חוסר אמונה מוחלט התחלתי להרגיש את ה' קרוב אלי, הייתי מדברת אליו כל הזמן וכך למרות שחייתי לבד לא הרגשתי לבד.

הקלטות הפכו לסם, כשגמרתי סדרת קלטות הייתי מתקשרת לארץ, ל'אור הגנוז', ומזמינה עוד סדרה.  את מה שכבר שמעתי היית מחלקת, אנשים היו מספרים לי איך התחזקו.

כשהגעתי לשמוע קלטת על השבת, החלטתי לבחון גם את השבת.  השבת הראשונה היתה קשה בשבילי אבל לאט לאט התחלתי להגיע למצב שאני מחכה לשבת.  הייתי נוסעת לבית חב"ד בקובו מרחק שש שעות נסיעה ברכבת! שתיים עשרה שעות נסיעה שעלו לי 200$ כל פעם, אבל לא הייתי מוותרת.  הייתי מתפללת שם את כל התפילות ואוכלת את כל הסעודות, בלי להרגיש  שאני מבזבזת יום עבודה אלא אני נותנת מזון וחיזוק לנפש שלי.  גם הכסף שהוצאתי על השבת היה כאילו שמור לי, הרווחתי אותו במהלך השבוע ולא הרגשתי שחסר, שהפסדתי משהו.  כשפעם אחת היתה לי התלבטות כספית הראו לי משמיים שעל הוצאות שבת וחג לא עושים חשבונות.  מה שכל בית ישראל לומדים בחידר ובביה"ס מגדולי ישראל ומהמקורות אני למדתי מהחיים, ההשגחה פשוט הראתה לי.

זה היה יום כיפור, אחרי ראש השנה ושבת בהם נסעתי לבית חב"ד התלבטתי אם לנסוע עוד פעם בשביל יום הכיפורים - שש שעות ברכבת הלוך,שש חזור, עוד 200$ לנסיעות חוץ מהשהות שם… האופציה השניה היתה להשיג סידורים ולחגוג את החג עם עוד מישהי ישראלית שהיתה בעיר. וכך עשיתי בסוף, ויתרתי על המניין, על הספר תורה, על השליח ציבור, על התפילה עם כלל ישראל וישבנו לבד להתפלל מהסידור.  למחרת כשנסעתי לעבודה היתה לי תאונה עם הרכב, ההוצאות של התאונה עלו על כל ההוצאות שהייתי צריכה להוציא אם הייתי נוסעת לקובו לעשות שם את יום הכיפורים.  לא הייתי צריכה יותר מזה, המסר היה ברור.

 אבל לא רק המסר הקטן הזה אלא גם המסר הכללי – הוא הראה לי שהוא קיים.

אחרי תשעה חדשים ביפן הבנתי שיש משמעות לחיים, של כל אחד בפרט ושל כל שלשלת האנושות ככלל.  הבנתי שהאנושות צועדת לקראת תכלית מסוימת וכל אחד מאיתנו מתקדם לקראת התכלית שלו, ולכן גם לכל פרט ופרט בחיים יש משמעות. יש משמעות וכח עצום לדיבור שלנו, למחשבה שלנו, נוכחתי בדברים האלו בעליל, ראיתי את ההשגחה הסובבת אותנו בכל רגע ורגע ואת הכח העצום של המחשבות והדיבורים שלנו וכמובן, כמובן, גם של המעשים.  אמנם הייתי צריכה לעבור גלגולים כדי לרצות לראות את הדברים האלו וכדי להיות מוכנה לראות אותם, כי בארץ זה לא היה אפשרי, המניעות של החברה, של המוסכמות, של ההרגלים, של הסובבים היו מחסום גדול מדי.  אבל בשביל זה סיבבה יד ההשגחה שאגיע ליפן.  שם, לבד, בטבע, בלי יותר מדי מחסומים, יכולתי להיות פתוחה לשמוע את מה שנאמר לי בקלטות. לראות שהוא קיים.

 "היא קללה את אמא שלי. את אמא שלי , שבשבילי היא הכל"

מאז ומתמיד היתה זיוה קשורה לאמא שלה. למרות שבקיבוץ היתה הולכת לישון בחדר הילדים זה לא מיעט את הקשר בינה לבין ההורים, היא תמיד ידעה שהיא הכל בשביל ההורים והם היו הכל בשבילה.  כשהפכה לאמא וגידלה ילדים הצטרפו גם הם למעגל הזה - הם היו העיקר בשבילה.  לא החברים, לא העבודה, לא המשק  - אלא המשפחה.

הקיבוץ הוא מקום סגור, שהידיעות בו עוברות כמו אש בשדה קוצים.  בדר"כ אחרי ארוחה אחת שתיים בחדר האוכל כולם כבר יודעים הכל.  לאחרונה החלו אי אלו גורמים בקבוץ לרנן אחריה וגם להצר צעדיה, פוליטיקות פנימיות שקשורות להגדות תפקידים.  זה לא נעים לעבור ליד אנשים ולראות את המבטים האלה שלהם, לדעת שהם מדברים עליך עד הרגע שאתה בטווח שמיעה, ומהרגע שאתה יוצא מטווח השמיעה, זה במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב אתה שומע, בעל כרחך, חלקי שיחות, שאתה הנושא שלהם,  כשאתה עובר בחדר האוכל או בשבילים.  במקרה היותר גרוע, כמו שקרה לה היום, פשוט מעיזים פנים, ולנוכח האוירה הכללית, מרימים  ראש ומקללים אותך ואת כל היקר לך בריש גלי. 

פעם היא היתה כועסת, מתרגזת, צועקת חזרה וזה לא תמיד היה עוזר, אם ההוא שממולך צועק יותר וכועס יותר הוא יוצא כשידו על העליונה, ואחרי זה אתה נשאר מתוסכל וחסר אונים.  ואם לא די בזה, אתה צריך גם להכין עור של פיל כנגד גל הרכילות שיעבור אחרי זה בקבוץ, כי על מה כבר יש לדבר ועם מה כבר יש להעביר את הזמן אם  לא בסיפורים עסיסיים על אחרים?!   מצד שני גם לא לענות זה לא טוב, אתה יוצא פראייר, ואז כולם מטפסים עליך.  אוהו, מה זה מטפסים עליך, רומסים אותך.  אז אם אתה לא כריזמטי, בעל קסם או בעל לשון חדה שכולם מפחדים להתעסק איתה, אתה עלול למצוא את עצמך קרח מכאן ומכאן בהתמודדות עם אנשים.   "והנה אותה חצופה שיכולתי להיות אמא שלה העיזה לפתוח את הפה ולקלל את אמא שלי. 
 
הרגשתי כאילו סכין ננעצה לי בלב. 
אבל הפעם הגבתי אחרת, לא הזדהיתי עם הכעס אלא נגשתי אליה בשקט ואמרתי לה לאט ובטון נמוך שלא משתמע לשני פנים: 'את, את אמא שלי, לא תקללי".  ובזה נגמר הסיפור, יותר היא לא העיזה לפתוח את הפה.  פעם זה היה יכול להיות ריב רציני, שמההשלכות שלו הייתי יכולה לסבול הרבה זמן, אבל מאז שהתחלתי ללכת לשיעורים של הר' יובל ב'אור הגנוז' זה השתנה, התחלתי לקבל המון כלים להתפתחות עצמית ולהתמודדות במצבים שונים, העולים בין גלי החיים.   למדנו איך לא להתערבב עם כל קשת הרגשות הלא רלוונטים של השני. אם זה כעס, למשל, הרי שחכמינו הקדושים אמרו ש'כעס בחיק כסילים ינוח', החכם לא שייך לו להרים את קולו, ההיפך 'דברי חכמים בנחת נשמעים', החכמים מדברים בנחת, לא בכעס ולא בצעקות.  מי שמרים את קולו או צועק מעיד על כסילותו ולמה שאני אהיה כסילה כמוהו ואתדרדר לדו-שיח של צעקות?!  ההיפך, הגבורה היא דווקא לדעת להתעלות מעל המצבים הללו ולא לענות לזולת באותו מטבע לשון ובאותו טון צעקני.  אם ניתן לכל רוח להניד אותנו כמו עלה נידף לעולם לא נמצא שלווה.  אמנם הכעס נותן הרגשת כח לכועס ושלטון על הזולת, אבל זה בא מצד הסטרא אחרא, ולכן הכועס נותן לסטרא להשתלט עליו וזה מה שנקרא 'מוכר נשמתו לשטן', שממש נותן לסטרא לטמא את נשמתו. 
 
אלו הדברים שאנחנו לומדים בשיעורים, לומדים להתחבר לחיובי, לכח של התהילים.  מאז שלמדנו בשיעורים על הכח העצום של הדיבור, ובפרט  על הכח העצום של שיחה בדברי קודש כמו התהילים, שנאמרו ברוח הקודש ומותאמים לכל הנשמות שמן שחר ההיסטוריה ועד קץ הימים, התחלתי לומר תהילים בכל בוקר, יותר נכון לפנות בוקר, שעה שחוט של חסד משוך על העולם.  אני פותחת את היום שלי בהתחברות לשרשי הנשמה שלי ושל כל ישראל, לא ב'קול ישראל' ולא ב'גלי צה"ל', שאף פעם לא הוסיפו לי שמחה יתירה, אלא בהתחברות למשהו טהור, משהו נצחי, משהו שפועל מעל הדעת, שמקורו בעולמות עליונים, וראיתי ניסים מזה. 
 
איזה נסים? אמא שלי שהיא קשישה מופלגת יצאה ממצבים בריאותיים שבדרך הטבע היו צריכים להיות סיום וקץ הדרך בשבילה, ח"ו. הייתי קוראת תהילים בשבילה בלי הפסקה ומתפללת והלא יאומן קרה, היא היתה מחלימה, מתאוששת, חוזרת למצבה הקודם .
 
או למשל כשהחליטו בקיבוץ שני לא יכולה להזמין יותר רכבים, פתאום מצאתי את עצמי כבולה, בלי תחבורה ציבורית שנכנסת או יוצאת מהקיבוץ, בלי אפשרות לזוז, הרגשתי את עצמי כמו בבית כלא, כאילו נטלו לי את החרות, אבל לא היה עם מי לדבר, בקיבוץ היו אטומים, בפעמים אחרות הייתי יכולה לצאת מדעתי, אבל עכשיו הרגשתי שקבלתי בשיעורים כלים, גם כלים להתמודדות נפשית וגם כלים לשנות את המציאות.  עובדה, התפללתי, ולא סתם אלא בציון הקדוש של רבי שמעון, כמו שלמדנו שיש מקומות שבהם התפילות עולות יותר, וקראתי תהילים וביקשתי ופלאי פלאות - ההחלטה השתנתה והחזירו לי את ה'חרות', את האפשרות להיות ניידת. 
 
זיוה היא לא היחידה, שמקבלת כלים ודברים משתנים לה בחיים.  אלו גם לא הדברים היחידים שמשתנים אצל אנשים.  כמובן, יש דברים הרבה יותר דרסטיים שאנשים עוברים ומשתנים, גם אצל זיוה עצמה. כמו למשל תהליך של שמירת שבת שהיא עברה, נטילת ידיים וכו',  אבל חשוב פעם לשים את הזרקור גם על הדברים הקטנים האלו, שסוללים את הדרך לשינויים הרבה יותר גדולים, כי הדברים הגדולים מתחילים בדברים קטנים.
 
 

 אילו יהודי היה יודע מה זאת השבת

מגיל צעיר, עוד מאז שהשתחררתי מהצבא, הייתי טיפוס שחיפש להשתחרר מהמסגרות.  החיפושים הרוחניים שלי, התפרשו ברחבי העולם, אבל לא כללו את המסגרות המקובלות של החברה, שם לא האמנתי שאמצא את התשובות לכמיהה של הנשמה.  את רב שנות העשרים שלי ביליתי בטיולים על רחבי הגלובוס, ולבסוף מצאתי את עצמי ב .rainbow-

 כמה שלקבוצות האלו יש תדמית לא רצינית בעיני העולם, אני התחברתי למקום של השותפות והנתינה שיש בקבוצה.  בארץ יש מרכז של החברה האלה בפרדס חנה, הם כמו משפחה גדולה מאד של חברה צעירים שעושים סעודות ביחד, מארגנים פסטיבלים וטיולים ביחד, לפעמים תופסים כמה כלי נגינה והולכים ביחד לשמח חולים בבתי חולים או דברים מעין אלו.  המאד מרגש בעניין זה השותפות, התרומה והנתינה של כל אחד למען כולם ממקום של אהבה.  כשעושים, למשל, ארוחת ערב ביחד כל אחד תורם ממה שיש לו , אם למישהו יש כסף הוא נותן כסף, למי שיש עגבניות בגינה מביא את העגבניות, מי שיודע לבשל – מבשל, מי שיש לו טיפי מביא טיפי ומארגן מאהל.  כל אחד תורם משהו, כל אחד עושה, יוצר, נותן מעצמו בלי שאף אחד יגיד לו או יכפה עליו, אלא כולם חדורים ברצון של לעשות ביחד ושיצא הכי טוב לכולם.  בעיני זו הייתה נקודה של אמת, הרגשתי את הטוהר ואת הנכון שבדבר. בעולם כל כך אגואיסטי, כשכל אחד דואג רק לעצמו, כמה מחמם את הלב להרגיש פתאום אהבת חברים, ההרגשה המרוממת הזאת שאתה רוצה שלכולם יהיה טוב, שאתה אוהב את כולם, אין מה שישווה לה, ומאידך אתה מרגיש שכולם גם אוהבים אותך ורוצים לעשות הכל בשבילך – זה אוחז אותך בחבלי קסם.

 באירופה העניין הזה עוד יותר מפותח, יש שם קומונות שחיות ביחד בסגנון חיים של פעם, בלי חשמל או קדמה.  גם קדמת המסחר לא קנתה לה מקום שם, אם אצלינו על שלשה דברים העולם עומד – כסף, כסף וכסף, שם אין לו שום מקום.  אין להם שום עניין של כסף, חיים ביחד, אוכלים מהיד אל הפה, אם צריכים מים שואבים מים מהנהר, עצים חוטבים מהיער, את האוכל מגדלים בגינה ושמחים ביחד.  אם צריכים איזו פרה חולבת אז כולם הולכים ביחד ועושים איזה קטיף או פותחים איזה פיצריה באיזה פסטיבל וקונים את הפרה שהם צריכים.

 הרבה שנים נשביתי בטעם הנפלא הזה והייתי נוסעת הלוך ושוב במסלולים של הארץ חו"ל, הארץ חו"ל.

באחת הפעמים התעוררה בי לפתע התלבטות מה אני עושה עכשיו?. מאז ומתמיד האמנתי שיש 'מנהיג לבירה' יש בורא לעולם, לא לקחתי את זה לשום מקום מעשי, אבל להאמין האמנתי. לכן, באותה פעם, הפניתי ראשי לשמים ואמרתי 'ריבונו של עולם מה אני עושה? תביא אותי לאן שאני צריכה להגיע'.  מסובב הסיבות גילגל שנשארתי בארץ.  הגעתי לארגון 'שורשים' בירושלים.  אמנם זה אירגון ש'מקרב רחוקים' אבל אותי לא עניין הפן הזה, הייתי חילונית שמחפשת עבודה והתקבלתי שם לעבודה כמזכירה. 

בקומה שמתחת ל'שורשים' יש מדרשה של בנות, מדרשת 'בארה של מרים', מה שגרים לי להיותי מוקפת בבנות בכל מיני שלבים של התקרבות, ולשמוע הרבה שיחות ושעורים. עד שביום מן הימים הרגשתי שאני רוצה לנסות לשמור שבת.  כל כך הרבה דברו על זה ופיארו את זה רציתי להתנסות בחוויה.  בחרתי איזו שבת וניסיתי 'לשמור' אותה, אבל עשיתי את זה לבד, וזו היתה טעות.  לבד, בלי טלפון, בלי אף אחד, בלי שום דבר למלא אותה, ההרגשה היתה קשה מאד.  לא הפסקתי לבכות באותה שבת, הרגשתי שמשהו פה לא נכון, איפוא  כל האורות שדיברו עליהם?  איפוא ה'מעין עולם הבא'? 

שבת לאחר מכן שמרתי עם חברה, כבר היה הרבה יותר טוב, אבל עדיין לא מה שדמיינתי.

בשבת השלישית שלח אותי המנהל של שרשים י-ם ל'שבת' שרשים שנערכה בת"א.  את השבת העביר הר' יובל מ'אור הגנוז'.  אם עד עכשיו כשהייתי רואה איזה 'דוס' היה לי רק על מה להתווכח איתו ולהראות לו שזה לא נכון, בשבת הזאת מצאתי את עצמי יושבת בשעורים וחומה אחר חומה של התנגדויות נשברת.  פתאום שמעתי את הדברים מזוית אחרת, הכל קבל צורה שונה, כמה שהייתי עייפה לא רציתי ללכת לישון, ישבתי מרותקת עד אחרי חצות ומיד לפנות בוקר התייצבתי שוב לשעור כמו חייל מסור.  מאז הדרך לשבת ולדת נפתחו לי, הרגשתי את מה שקוראים 'אורות של תשובה'.  אותו מרצה היה מגיע גם לשעורים בשרשים י"ם, אם עד אז לא הייתי נכנסת לשעורים מחוסר עניין, עכשיו הייתי מגיעה לשעורים באדיקות, זה מה שנתן לי כח בדרך החדשה.  אחד השעורים דיבר על ה'כנשתא חדא', חבורה מאוחדת, בה כל אחד פועל בשביל כולם וכולם בשביל אחד.  הזהר הקדוש אומר שאם תקום כנישתא חדא כזאת יבוא הגואל, והרב אשלג זי"ע מסביר שזה הפתח לגאולה, כי נגאלים ממיצרי האגואיסטיות. 

נדהמתי, אותו דבר שחויתי כל כך חזק ב – rainbow קיים ביהדות?!  כמה טוב היה לשמוע את זה, וזה קיים  לא רק על הנייר אלא הלכה למעשה בארץ?!

הרי ב- rainbow  אתה מרגיש שאתה צריך לפרוש מהעולם בשביל לחיות ככה, זה לא מסגרת חיים לכל החיים והנה פה שמעתי שיש ישוב בארץ בשם 'אור הגנוז' שמנסה ליישם את העקרונות האלה.  האנשים שם מיושבים, עובדים ולומדים, לא מעופפים למיניהם.  הרגשתי שיש תקוה. 

 שנה אחרי זה שוב שלח אותי מנהל 'שורשי'ם לסמינר.  הפעם זה היה סמינר שקיימת 'תפילת יש"י ב'חאן אמירי הגליל'.  אמנם כבר שנה שמרתי שבת, אבל עדיין הרתיעה מהעולם הדתי והחיסרון של מה שהיה פעם, היו מעכבים גדולים בדרך.  והנה פתאום ראיתי בסמינר איך אותם חברה דתיים מ'אור הגנוז' שרים, רוקדים, שמחים.  הבנות מרב שלא יכלו להתאפק רצו ללובי והחלו לשיר ולרגוד במעגלים מעגלים.  גם הבנות מ'אור הגנוז' כולם רקדו ושרו, התדמית הדתית הכבדה והסגורה התמוססה לי מול העיניים, השמחה מלאה את הלבבות. 'או, גם פה יש שמחה, גם פה יש חיות' הרגשתי את עצמי מתרחבת יחד עם השמחה שמלאה את החלל.  ראיתי איך באותם פרצופים מהוססים ומסויגים שבאו בהתחלה לסמינר ניצת הברק בעיניים. 

 בהמשך התבוננתי בנשים של 'אור הגנוז', אמנם הרגשתי שאני עדיין לא במקום שלהן, אבל ראיתי שלכל אחת יש את העצמה שלה, היכולת והביטוי האישי שלה שלא הולכים לאיבוד, המקום המפחיד של האשה ביהדות פתאום לא נראה מפחיד, כי הכל היה חי זורם וטבעי, גם הסייגים היו טבעיים וכשדיברנו איתם הבנו שנקודת המוצא שלהן, כשהתחילו את התשובה,  היתה ממש דומה לשלנו.  אז המקום שמגיעים אליו משם והלאה לא כל כך מפחיד אלא ההיפך יש בו עדיין שמחה ועצמה, אהבה וזרימה.

 בהבדלה הרגשנו כולנו בהתרוממות עילאית, יצאנו כשבאזנינו עדיין מתנגנים ההדים של מה ששרנו אותו צהריים לפחות עשרים דקות רצוף במלוא הגרון "אילו יהודי היה יודע מה זאת מה זאת השבת … היה שמח, שמח ורוקד, שמח ורקד מאה עשרים שנה"

 אז תודה לכם 'תפילת יש"י' על השבת של לפני שנה ועל השבת הנוכחית, תודה מאה עשרים שנה.

 את הסיבוב בדרום אמריקה סיימנו בקוסטה ריקה, שם קבלתי טלפון מהבית שאחי חזר מהודו בעקבות הגורו שלו שנמצא עכשיו בארץ, הוא חזר עם שם חדש והוא לוקח את אמא שלי ואחותי לסמינר עם הגורו הזה.  בו ביום החלטתי שאני מסיים את הטיול ונוסע הביתה להציל את המשפחה. 

בבית פגשתי את אח שלי, במשך כמה שעות תארתי לו את כל החוויות מדרום אמריקה אבל הוא שמר על מין שקט מוזר.  'נו, מה יש לך לומר?' שאלתי, 'הכל בסדר' היתה התשובה.  'זהו?' בררתי, 'כן'.  'ומה עם השנה וחצי שלך בהודו?', 'תראה', ענה לי בנחת תוך גלגול מיני עשבים בתוך פיסת נייר, אומרים ש'מי שחוזר מהודו אחרי שבועיים יכול לכתוב אלף דפים עם חוויות, מי שחוזר אחרי חדשיים יכול לכתוב עשרה דפים של חוויות, אבל למי שחוזר אחרי שנה כבר אין מלים'.

מקום של בלי מלים, בלי לדבר, הרעיון המם אותי. אחי לקח אותי לגורו שלו, שקיים מפגש בהרצליה. 

- 'מי אתה?' פנה לאחד מן הקהל,

-   'רוני',לא אחרה התשובה להגיע.

-  'לא שאלתי איך קוראים לך, שאלתי מי אתה?'.

 'מי אתה?', השאלה הדהדה בי.

 'מי אתה דודו?'

תשובה לא היתה לי, אבל כמיהה לפענח חידה זו נולדה בי. נסעתי בעקבות אושו והגורו של אחי להודו.

 ניו דלהי, ריחות של קטורת מתקתקה מעורבים בזעתר, גללי פרות וחמרי ניקוי חריפים, מתעבים עם מזג האויר הלח וההביל שבחוץ לעיסה דביקה על הפנים.  על כביש ברוחב של ששה מסלולים זורמות ללא סדר מכוניות ומשאיות יחד עם רקשות ממנועות, פרות, אופניים, רקשות על פדלים, ווספות 'משפחתיות' המשתלבות גם הן בתנועה.  וספות 'משפחתיות' הן בעצם הווספות הישנות עם הקרקעית שעליהן נוסעת משפחה שלמה, האבא נוהג, הוא מחזיק בכידון כשעל ברכיו ילד, מלפניו עומד ילד נוסף על קרקעית הוספה ומחזיק גם הוא בכידון, מאחוריו האמא יושבת כששתי רגליה בצד אחד, משום הצניעות, ועליה יושב עוד ילד ותינוק הקשור אליה בבד ארוך המהדק סביב גופה מספר פעמים וקשור בקצהו. 

כל אלו נוסעים בלי שום תמרורים, רמזורים, שלטים או סימנים.  עוקפים אחד את השני, משתלבים מימין ומשמאל, וכך גם בצמתים – משתלבים.  בדרך לא ברורה, מצליחים כל הרכבים מארבעת כיווני הרוחות להשתלב, לפנות או להמשיך הלאה. 'חוק התנועה' היחיד שנראה שכן מכובד הוא שכל הגדול עובר ראשון.  הולך רגל שרוצה לעבור לצד השני צריך פשוט לתפוס תעוזה ולהתחיל ללכת בלי להסתכל ימין ושמאל, עצרת והסתכלת אתה עלול מאד לחטוף גלגל רקשה ברגל, רוכב אופניים שיתקע בך, חתיכת טבק כתום שהתושבים לועסים ויורקים תועף עליך מאחד האוטובוסים שעוברים או פרה תבהיל אותך חזרה למקומך, משום מה אלו שהולכים בנחת בלי להתרגש מהמסביב מגיעים בשלום לצד השני.

 נסעתי לאחותי למקום שבו כבר מהתחלה אין מלים, לא צריך לחכות שנה בשביל להגיע לזה.  עשרה ימי שתיקה ואח"כ עוד עשרים ימי שתיקה ועוד עשרה ימים.

פרט לחצי שעה ביום, בה קבלנו מבוא לבודהיזם, ועוד שעה דיונים, היינו שותקים כל היום ונמצאים בהתבוננות.

משהו בפנים השתנה, התחיל איזשהו תהליך.  הקול הפנימי שכל הזמן מפטפט מתחיל להיות בביקורת, החושים שממוקדים החוצה ללא הפסק ותופסים את כל ההוויה, מקבלים פתאום הדרכה: על מה להביט, למה להקשיב על מה לחשוב.

אח"כ ניסיתי  'ימי שתיקה' עם סטיוארט, ממשיך דרכו של אושו, אלו היו 'ימי שתיקה' מסוג אחר.  אחרי השתיקה היו דיבורים על להיות אחד עם הכל, לא צריך להיות 'משהו' צריך פשוט להיות, בלי שום פחד, בלי חשש, בלי להסתכל על העבר או העתיד, כי העבר מלא בסבל והעתיד לא ידוע אז צריך פשוט 'להיות כאן ועכשיו'. אושו בז למוסר, אין טוב ורע, מותר ואסור, צריך להתמסר ליקום ולהיות מעל לזה, לקבל את מה שבא ולהגיד תודה.  לדוגמא, מצאת ארנק של מישהו  מלא כסף, אל תתנגד לזה, הקרמה הביאה לך את זה, אין מה לחפש של מי זה ולהחזיר לו, תהנה  מזה.

 עם דעות משובשות כאלו הסתובבתי כמה שנים במסלול של הודו, הארץ ונורווגיה.  בביקורי הקצרים בארץ חיפשתי מכללה ללימודי רפואה סינית כי הבטחתי להורי שאלמד רפואה, אבל ההתרשמות היתה שאין מסגרת רצינית מספיק בארץ.  לבסוף החלטתי לחפש את המסגרת המתאימה בארה"ב, חזרתי לארץ כדי להפרד מהמשפחה. יומיים לפני הנסיעה לארה"ב התקשר אלי  איל, חבר טוב מהודו, שהיה גם הוא בארץ באותו זמן יחד עם אשתו.  'בוא, דודו, מצאתי את המורה שלנו לרפואה סינית, נוסעים'.  'מי זה?'  התעניינתי.  'איזה רב, קוראים לו הרב יובל, הוא גר ב'אור הגנוז' ליד צפת'.   עלינו לאוטו, היו לי שלש שעות להתעדכן בפרטים ולהיות מוטרד מהם.  שני דברים הפריעו לי: א. איך מתכוונים ללמד בשנתיים חומר שבבתי ספר אחרים לרפואה סינית מלמדים בארבע שנים?  ב.  מסלול לימודים נפרד לבנים ולבנות לא היה בדיוק מה שדמיינתי בתור סטודנט מתחיל לעתיד.

 הגענו ל'אור הגנוז', לרב  יובל לא היה יותר מדי זמן לכן הפגישה היתה קצרה ועניינית.  כשהוא ראה אותי הוא לחץ את ידי וחייך, לפני שהספקתי להגיד משהו אמר: 'אנחנו מתכוונים ללמד פה בשנתיים מה שבבתי ספר אחרים לומדים בארבע שנים.  אצלינו לומדים בהפרדה ובטהרה ומה שלומדים בטהרה נקלט טוב במח, אבל בכל זאת בעזרת ה' כולם יצאו מפה עם שידוכים'.  הנה קבלתי תשובה על שני הדברים שהטרידו אותי, 'מתי הלימודים מתחילים?' שאלתי, 'שבוע הבא, בעז"ה', 'תרשום אותי' 'וגם אותי' הצטרף איל החבר שלי.  במזכירות הוספתי עוד תנאי, שלא העזתי להגיד ליד הר' יובל, אני נרשם בתנאי שלא מדברים איתי מילה על יהדות. 

הכלל הזה נשמר בקפידה אבל משמיים ידעו בדיוק לאן מובילים אותי.  מצאתי מקום נח באמירים, קרוב ל'אילמה'.  מעל החדר שלי היה הרב יובל מעביר שעורים פעם בשבוע. למרות שכבר מזמן הרגשתי את הריקנות במה שהציעו לי בהודו ואת חוסר התכלית, לא חשבתי על הפן היהודי כאופציה למלא חלל זה, לכן חוץ מהצצה שתיים לא הייתי מגיע לשיעורים. 

 פעם אחת בכל זאת הגעתי, אותו שיעור הרב יובל היה אש להבות, 'אנשים אומרים, כן נכון אתה צודק, זה נשמע לי, זה נראה לי, אבל נשארים באותו מקום, לא זזים, אז מי שאומר מחר, שידע שמחר זה אותיות חמור, אם למישהו יש הבנה ברורה לגבי משהו והוא דוחה אותה יום אחד הוא יכול לדחות אותה שבעים שנה ואז הוא לא יגיע לכלום…'

דברים חוצבי להבות אש, בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע, בדיוק מה שהייתי צריך כדי לנענע את השנטיות ההודית, והמניאנה הדרום אמריקנית.   פתאום, הרגשה לא מוסברת בלב, הרגשה עזה, שהגיעה עד לפיזי, זעזעה אותי.  בבת אחת ירדה ההבנה שיש דין ויש דיין, יש טוב ויש רע, יש אמת אבסולוטית. לא כמו בהודו שכל הזמן דיברו איתנו על מה אנחנו מרגישים, איך אנחנו חווים, פה הבנתי שההרגשה שלי, החוויה שלי וההבנה שלי לא תשנה את האמת האבסולוטית.  יש תכלית.זה דבר שהיה חסר לי מאד בהודו, הלא לעשות כלום, 'פשוט להיות', הכניס אותי לדכאון בסופו של דבר. 

מין טעימה מין הקדושה קבלתי באותו שיעור. וגם זה היה חידוש, להבין שיש קדושה ויש טומאה.  יש עולם מושגים שלם, מבוסס, ברור ומבורר שרגליו ניצבות על הארץ וראשו מגיע השמיימה.  תהיתי אם ההרגשה הזאת תשאר או תחלוף, אבל היא לא חלפה היא רק הלכה והתעצמה. 

משם והלאה הדרך היתה סלולה, התחלתי לברך ברכת המזון, הצטרפתי למנייני התפילה שהתקיימו בבי"ס, התחלתי לקרוא ולהתעניין, הרגשתי שהחיות מתחילה לפעם בי.  ה'אורות' שקבלתי לא היו מהשקט וחוסר עשיה, אלא מעשיה עצומה, מהידיעה הברורה שכל מה שאני עושה יש לו משמעות עצומה וכח אדיר בכל העולמות. פתאום הבנתי שביכולתי להחליט באיזו השפעה אני בוחר, בשביל העולם ובשביל עצמי.  אדם שלא מודע, לא מעריך בכמה התרחשויות כימיות ופיזיולוגיות כרוכה כל הרמת יד שלו, כל נשימה וכל מבט שהוא  מעיף לצדדים, אבל אדם שיודע לא מפסיק להתפעל מהיצירה האנושית.  כך אדם שלא יודע, לא מתאר לעצמו איזו משמעות יש לכל אמירה, מחשבה ומעשה שלו ואדם שיודע לא מפסיק להתרגש.

 הרגשתי איך משמיים ההשגחה מכוונת צעדי שעל אחרי שעל.  יום אחד באתי לרב יובל ואמרתי  'אין לי בשביל מה לקום בבוקר'. 'למה?' שאל הרב יובל.  'כי אין לי תפילין' עניתי. 'אין לך תפילין?! רוץ מהר לחנות, לאבי אדוק ותקנה!' היתה התשובה הנמרצת.   וכך עשיתי, רצתי לתפילת יש"י, לחנות וסיפרתי לאבי את הסיפור.  עמד שם אחד מהחברה של 'אור הגנוז' – בועז הרמן.  'שמע' ,אמר לי. 'לא יודע מי שכח אצלי באוטו תפילין מהודרות, לא הניחו אותם פעם אחת, חדשות  מהקופסה.  כבר שנתיים אני מחפש את הבן אדם, לא יודע מי זה בכלל, התפילין קבוע אצלי באוטו כדי שברגע שיבוא מיד אוכל לתת לו אותם.  כתוב, שנח לו לאדם שיעשו  מצוה בטלית ותפילין שלו, אם אתה מבטיח לי שתניח אותם כל יום תקח אותם עד שנמצא את בעל האבידה.  לקחתי  את התפילין, הקשר שלהם היה מיועד למישהו שמאלי, אני שמאלי. ההשגחה פשוט צעדה איתי בצמוד.

 תפילין, שבת, ציצית, כיפה, דבר רדף דבר, וכשקבלתי אותם על עצמי, קבלתי מיד ההשגחה את אשתי.   מצאתי אותה - כפי שהרב יובל חזה באותה פגישה גורלית ששינתה את חיי – ב'אילמה'.

היא היתה שם כל הזמן אבל רק כשהייתי מוכן להקים בית על אדני התורה והמצוות, נתקיים השידוך.  הבנתי בחוש מה שהרב יובל אומר בשעורים, שהאור תמיד נמצא וכשהכלי מוכן מיד האור שוכן בתוכו ושיש עוד הרבה אורות שמחכים לנו שנכין את הכלים הנכונים בשבילם.